"האמונה"
"אנחנו צריכים לדבר" הוא אמר לה
והוביל אותה לכיוון הסלון
"שיחת יחסינו לאן?" היא שאלה בגיחוך
"שיחת יחסינו האם בכלל..."
הוא ענה בפנים קפואות
היא קרסה עכשיו על הכורסה הכחולה
עליה בילתה בחודשים האחרונים לא מעט
והנה היא יושבת על הכורסה
בחלוק ורוד עם צווארון פרוותי
ושיערות ברגליים שסובלות מהזנחה
כי היא הרגישה שכבר אין בשביל מי
ובשביל מה להתאמץ
"אז מה רצית להגיד"? ניסתה להאיץ בו...
"אין דרך קלה להגיד את זה,
אז אני פשוט אגיד, אני בוגד בך
בוגד בנו, בגוף שלי ובך, האמונה שלי"...
היא לא הנידה עפעף
היא כבר ידעה, הוא לא חידש לה דבר.
"אז מה אתה רוצה ממני"? היא שאלה
"אני רוצה אותך חזרה" הוא אמר
"טוב, לפחות עוד לא אבדה תקוותינו,
אז יש סיכוי לתיקון" אמרה...
הוא השפיל מבט,
רק לא להביט לה בעיניים
"מה? איבדת את התקווה?" היא צעקה
"מצטער" הוא לחש מתחת לשפם
"היא ברחה לי באמצע האימון אתמול,
בעלייה הצטרפה לבחור
שלא איבד אותה לרגע
"אני מוכן להלחם עלייך,
לא, אני אלחם עלייך"!
הוא אמר וזקף את ראשו לרגע
"אני צריכה לחשוב על זה" אמרה
והם ישבו ושתקו שם
וישבו
ושתקו
על אותה ספה שבה היה מעביר את הזמן
בצפייה בטלוויזיה והיא הייתה קוראת לו
"אתה איתי"? הייתה שואלת
"אני אתך" היה אומר ופוזל לטלוויזיה
והיא הייתה מכבה אותה בהפגנתיות
אז הוא היה חוטף ממנה את השלט
ותוך כדי שהיה עונה לה על השאלה
היה מדליק את הטלוויזיה בשנית.
והם עדיין שותקים
ככה כמעט שעתיים
"אני רעבה" היא אמרה פתאום
"מה יש לאכול?" שאלה
"נשאר לי קצת מצפון" הוא אמר
והיא התחילה לכרסם לו במצפון
כשסיימה ניסתה להחריש
אבל ברח לה גרעפס
היא ניגבה את הפה
"ת'שמע" היא אמרה
בזמן שניסתה להוציא עם הלשון
שאריות של מצפון שנתקעו בחור בשן
שהיא מציקה לו עליו כבר איזה חצי שנה
רק שייקח אותה לרופא השיניים
"אני נותנת לך צ'אנס" אמרה
"אבל אתה חייב להוכיח את עצמך
אנחנו כל ערב נשב על הביצועים שלך
ונבחן אם עמדת בתכנית האימונים
או שנשארת אותו עצלן רופס שנוחר על הספה"...
אז הוא יצא לרוץ...
