Follow by Email

יום רביעי, 22 באפריל 2015

יום הזיכרון שלי
אבא שלי לא מת במלחמה
הוא מת בעבודה
ולא נקשו לנו על הדלת
"המודיע" פגש אותנו על השביל
בדרך לגן, אמא, אחותי הקטנה ואני
לא היינו צריכים לצאת
היינו צריכים להשאר בבית
ולחכות לנקישה
ולא לפתוח!
יום הזיכרון קשה לי יותר
מיום האזכרה
יום מרוכז של עצב וכאב
אני בא בצהרי יום הזיכרון
לקחת את אביב מהגן
ולא מסיר את המשקפיים
שלא יראו את הנפיחות בעיניים
ואביב פורץ בריצה מהגן
זורק עליי תיק ומעיל
ורץ הביתה על השביל
בחולצה לבנה חגיגית
ואני רואה אותו
הוא היום בגילי ביום שאבא מת
אני רואה אותו ובוכה על העבר
וחושש מהעתיד.
אני רואה אותו
וזוכר אותי יתום בגילו
ואני חושב על יתומי צה"ל
בגילו ובגילי
כשהיינו ילדים
שתי הדקות 
נראו כנצח
על מה חושבים
במשך שתי דקות ארוכות?
היום משבגרנו
שתי הדקות של הצפירה
מרגישות כמו שניות
איך אפשר לחשוב
על כולם ועל הכל
בשתי דקות קצרות?
עיניים ירוקות
או כחולות
חומות או שחורות
היום כולנו 
עם עיניים אדומות
השכול
כמו תולעת 
אוכל אותי מבפנים
ומותיר אותי
חלל חי
כל לילה
אני מביט בך
בגופך העולה ויורד
בקצב הנשימות
רגוע, שליו
אין רמז לבכי ולכאב
ואני רוצה לגעת, לנחם
אך את, אינך מרשה לרחם
את אומרת שבהתמודדות את לבד
אבל אני לצידך פה עכשיו
בוכה איתך על שהיה
על שיהיה ועל סתם
על ללכת לישון לבד
כל לילה אני מקבל "פס"
לרדת ולהביט בך
ואת עולה להביט בי
וניפגש באמצע
בדרך למעלה
בדרך למטה
בדרך במיטה
בדרך במיתה
במותי
הגוף מרגיש חלול עכשיו
והבטן מתהפכת
הגרון חנוק
ובפנים רק דמעות
צפירה
ואני צולל לתוכה
עוצר נשמתי
לדקה תמימה
לא לחוש
לא לטעום את טעמה
שלא תיגמר
שלא תחזור הדמעה
פעם חשבתי
שכיתום יש לי 
מונופול על האבל
מונופול על השכול
חשבתי שאוכל
לדבר ולנחם
כל יתום ואלמנה
אחים והורים שכולים
דר' דוליטל של השכול
והייתי יושב מול אח או אב שכול
יתום או אלמנה
ושותק
מה כבר אוכל לומר להם?
אין מילים מול שכול
הרי כל נופל או הרוג
כל חלל מותיר חלל
וכל אדם ששכל
מתאבל בדרכו
מתמודד בדרכו
ומה אוכל להוסיף
ללמד אדם להתאבל?
האם אני יודע להתאבל?
ואני שותק
ומתוך השתיקה באה ההבנה
שאת החלל
לא ניתן למלא במילים
ואת השכול לא ניתן להגדיר
זה מתחיל בכלום
בהקראת שיר
או דיקלום
ראיון קצר
או הקלטה תמימה 
של אם שכולה
בצהריי ערב יום הזיכרון
מתחיל להתפתח מחנק בגרון
כאילו ענדו לך קולר
וכל פרק זמן מהדקים אותו
יותר ויותר לצוואר
פתאום משתנה
המוזיקה ברדיו
שירים נוגים
שירים נוגעים
והמחנק מתגבר
טקס ערב יום הזיכרון
צפירה וההמנון
תם הטקס
ואתה מגיע הבייתה
בטלוויזיה משדרים
על איך חיילים נופלים
ואתה זוכר
את השמות כולם
והנסיבות
ואתה כבר לא יכול
לחנוק את הדמעות
ולמחרת
כבר לא תעצור את הדמעות
אתה תבכה חופשי
ואף אחד לא ישאל לך מהי
כי זה יום של בכי
ושל זיכרון
זה יום כזה
שהעצמאות תקועה לנו בגרון
דמעות עוד לא הרגו אף אחד
להיפך, הרג יוצר דמעות
אלא אם אתה חילזון
ואתה בוכה על חיל זון שמת
ודמעות המלח צורבות אותך
ממיסות אותך
הורגות אותך
ושוב בחלום
אני חוזר לשם
במקום שלא הייתי בו מעולם
בשדה הקרב שלך 
שדה הקטל הארור
ואני לצידך
שומר עליך
חוטף במקומך כדורים
ומכניע אוייבים
ואיני חושב כלל עליי
כי דבר אינו חשוב בעיניי
אם בחלום אתה חי
ואני מתעורר
עם חיוך של שמחה
וכרית רטובה
דמעותיי ספוגות בכר
ושוב אותו קול מוכר
קורא לי חזרה לחלום
אבל לא באמת
כי בחיים אתה מת
כשהתגייסת אני נולדתי
והלכתי לגן
למדתי לרכוב על אופניים
כיתה א'
חטיבת ביניים
תיכון
חברה ראשונה
נשיקה ראשונה
גיוס
פרידה
אהבה
חתונה
ילדים
כשנהרגת
אני נולדתי
והלכתי לגן
למדתי לרכוב על אופניים
כיתה א'
חטיבת ביניים
תיכון
חברה ראשונה
נשיקה ראשונה
גיוס
פרידה
אהבה
חתונה
ילדים
ואהבתי אותך
והערצתי אותך
ולא הכרתי אותך
כי בכל יום שחייל מתגייס
ובכל יום שחייל נהרג
ילד נולד
והולך לגן
רוכב על אופניים
ונופלת לו שן ראשונה
והחיים ממשיכים
רק בבית
של חייל שנהרג
הכל נעצר
ושום דבר לא ממשיך
החיים מתחלקים
לעד אותו יום
ומאותו יום
ומאותו יום
מתחילים מחדש
חדש עצוב
חדש חסר
את אומרת 
שיש לי משהו עצוב בעיניים
את מחבקת ומלטפת
מנסה לעודד
מה שאת לא יודעת 
שאני ממש לא עצוב
אני כאוב
וכאב רק הזמן מקהה
אז תני לי זמן לכאוב
זמן לאהוב
זמן לעזוב
אכול ושתה כי מחר נמות
המוות אכן נוקש על דלתי
אך אין פת לחם באמתחתי
אפילו לא תמר או מלפפון
או קליפת תפוח אדמה
אם כן כנראה
שלא אוכל היום מאום
ולכן מחר לא אמות
איך אפשר שלא
להתאבל ביום הזה
עם כל העדויות
והשירים העצובים ברדיו
איך אפשר לצחוק ביום הזה
למרות שהחיים ממשיכים
ויש סיבות אין ספור לשמוח
איך אפשר לדמיין
על מה שעברו היהודים
בשר מבשרנו או שאולי
אנחנו בשר מבשרם
הזוועות שבן אנוש
לא יכול לדמיין
אך רק בן אנוש
יכול להגות ולבצע
או שאולי אין הוא בן אנוש
איך אפשר שלא לדמיין
את הזוועות שהם עברו
שם בגהינום עלי אדמות
והראש כבר סחרחר
אינו יודע על מה לחשוב
ועל מה לא
והעין לא יבשה
למראה התמונות
של גופות כחושות
וילדים נכנעים
מול כלב או רובה
והעין לא יבשה
למשמע העדויות
על התעללות באנשים
מתים מהלכים
ניסויים בבני אדם
אשר שימשו כעכברי מעבדה
והעין לא יבשה
והגרון חנוק
והלב שבור
איך אפשר לעכל?
אי אפשר לעכל!
לעולם לא עוד!
אני עומד בצפירה
ואני זוכר את כולם
אני זוכר את הזוועות
ערימות של גופות
בורות מוות
מקלחות של גז
שיטתיות של הרג
מספרים צרובים על הבשר
כמו על בהמות
מכלאות עם משפכים
המובילים לתאי גז
למשרפות
למוות
כמו של בהמות
בבית המטבחיים
ולא כך אני מדמיין
את שערי גן עדן
אני זוכר את סבא וסבתא
את כל משפחתם שניספתה
אני זוכר את כולם
אני זוכר את הכול
אבל לא עכשיו
לא בצפירה
בצפירה אני בבלאק אאוט
בצפירה אני כועס על עצמי
על שאיני זוכר
שיר הוא כמו יין
צריך לפתוח אותו
ולתת לו לנשום
להריח אותו
לגלגל אותו בפה ועל הלשון
לתהות על קנקנו
על צבעו
על טעמו
אחר כך לוגמים ממנו
שיזרום במורד הגרון
לחוש אותו מתפשט בעורקים
ועולה חזרה לתובנה
לראש, לנשמה
אשה היא כמו יין, כמו שיר
תן לה לנשום
תן לה דרור
תטעם אותה
תגלגל את טעמה בפה
תן לה להתפשט לך בעורקים
לעלות לך לראש
להיכנס לנשמה
היא כבר תישאר שם
חלק ממך!
ה יום כזה
שהעיניים לא נחות
הן כל הזמן לחות
גוש בגודל של אגרוף
ובצורה של אושוויץ יושב בגרון
וזה צף כל הזמן
לא נותן מנוח
תמונות עולות
מצד אחד לזכור ולא לשכוח
מצד שני איך אפשר לחשוב
על זוועות כאלה
רוצה לצרוח
איך אפשר לקחת חיים
איך אפשר להשמיד עם
להרעיב
להכות
לשרוף
לחנוק
לטווח
איך?
איך?
גברים ונשים
ילדות וילדים
ילדות וילדים
ילדות וילדים!!!
והדמעות, דמעות כבדות
דמעות מוצקות
כמו גושי מלח
יושבות בגרון
והמשפחה שהלכה
וסיוטים בלילה
זאת לא יד המקרה
אלא יד הצורר
בן אנוש
בן תמותה
והעולם שתק
והעולם שותק
זה היה הקיץ האחרון שלך איתנו
סבתא תמר יקרה שלי
אחרי חיים מלאים ושוקקים
מלאי תהפוכות של ירידות ועליות
ותמיד נצחונות!
את ראשיתם העברת בכפר פולני
שבו הייתה חווה עם פרות ואווזים
עם נהר ומרחבים
שבהם עבדתם ועיבדתם את האדמה
ושם רקמתם ילדות שמחה
וברגע הכול נלקח ממך וממשפחתך
רק בשל היותכם יהודים
סיפרת לנו איך התחזית לנוצרייה
ואיך התחבאת וברחת
מה"גרמנים ימך שמם"
עד יומך האחרון סיפרת ולא שכחת
ואנחנו יורדים אל משכנך הקבוע
שם ליד סבא אפרים
אשר ניצל גם הוא
אחרי סבל ארוך
עם צלקות גופניות ונפשיות
ואנחנו יורדים
עשרות של צאצאים
ילדיכם, נכדיכם וניניכם
בשרכם ובבואתכם
כל אחד מאיתנו הוא בעצם אתם
אנחנו הניצחון שלכם
אנחנו מצעד החיים שלכם!
יהי זכרכם ברוך!
זה נגמר
אני אומר לעצמי
אני גמור
מפורק לגמרי
מרוב כאב
איני חש בדבר
אני לבד
כל כך לבד
שאני מרגיש צפוף
ושקט פה
כל כך שקט
שקט מחריש אזניים
ופתאום האור הזה
שבא לקחת אותי
ואיני יודע אם מציאות
או חלום היא
ופתאום אני רוצה לחיות
פתאום אני יכול לחיות
אני חי וזה כל כך כואב לחיות
ריח שריפה
ושריפת העור
העור הרך
ורכות העפר
העפר בפה
והפה מדמם
הדם שזרם
בזרם הפצועים
הפצע הפתוח
בפתח של תקווה
לתקווה שנמוגה
בריח של שריפה
רצף של מילים
שנקטע
במוות
ובכי
ואבל
וחקי
גאווה
וצל"ש
אשר יבש
לחייל
שהסתער
שהסתער ונדם
וסוף
ודמעה
וסוף!
תהום עמוקה בינינו פעורה
גם כשאת בין זרועותיי
את מרגישה לי רחוקה
הפער בין שנינו ניכר
בלילות הקרים בעיקר
ואני מגשש דרכי אלייך
מנסה לגרות את חושייך
אך גם כאשר נוגעות בי
כפות ידייך
את עדיין במרחק
ולמולך אני אפר ואבק
אני עוד אוהבת אותו
למרות שהוא איתה
אני שונאת אותו
למרות שהוא עוד אומר
שהוא אוהב אותי
אני אוהבת אותו
למרות שאני מאחלת לו
ולה חיים קשים ומוות ביסורים
אני שונאת אותו
על שהוא גורם לי לשנוא אותו
אני אוהבת אותו
אפילו שהוא עזב אותי
אני שונאת אותו
כי הוא אוהב אותי ונמצא איתה
אני שונאת את עצמי ואותו
על שאני אוהבת אותו ושונאת אותו
ואני בנאדם שאוהב ולא אוהב לשנוא
היו לי חבר אחד
ואז שניים ושלושה וחמישה
והרביעי היה זה שעזב עם ההורים
חזרה לתל אביב
והיינו מבלים יחד ערב ראשון ושני
ושלישי ואז חמישי וברביעי היינו
יוצאים למועדון
ושתינו כוסית אחת ואז שתיים ושלוש ואז חמש
וכבר ברביעית היינו מתפגרים
התגייסנו לצבא אחד ואז שניים
ושלושה וחמישה והרביעי
שהלך לישיבה והתחזק
והתחתנו אחד ושניים ואז שלושה וחמישה
והרביעי שתמיד אמר שחופשי זה לגמרי לבד
נולד לי ילד אחד ואז שניים ושלושה
ואז חמישה
והרביעי שלא השתחרר מהצבא
בכיתי עליו לילה ושניים ובשלישי נשברתי
ובלעתי כדור ואז שניים ושלושה
וחמישה וברביעי כבר נגמרתי ונגמר הטקסט
יושב על הגג
ועוד עשרות גגות אדומים 
ניבטים אליי
מראה שמיימי של עוצמה וכוח
פתאום אני נזכר בחלום שחלמתי
שבו אני בעל כוחות על
ובו אני מדלג בקלילות מגג לגג
פתאום אני קם
הרגליים נושאות אותי
כמו כוח עליון שלא בשליטתי
אני רץ על הגג
על הרעפים האדומים
אני מגיע לפסגת הגג
לשיא הגובה
אני פורש כנפיים
ועף
אבל אני לא ממריא
ומצד שני אני לא צולל
אני תקוע איפה שהוא באמצע
במקום שבו תקועות הנשמות
של אנשים שלא חיים
אבל עדיין לא לגמרי מתים
אז אני שוכב שם באוויר
מחכה להחלטה מלמעלה
וברגע אחרי אני מתעורר במיטה
"וואוו, איזה חלום היה לי"
אני אומר
"חלום חלום, עכשיו תאכל את רסק
התפוחים" אומרת האחות
"נקווה שתוך כמה חודשים יצליחו
לשחזר לך את הלסת..."
לפעמים
כשמשעמם לאלוהים
הוא יורד אל העם
ומתנחל בתוך אדם
כך הוא רואה אותנו מקרוב
מחריבים את עולמו ממש פוגרום
וכשאלוהים שבע מהמקום
הוא עוזב חזרה לשמי מרום
ובאותו אדם שבו
מלך העולם נגע
נותרה עוד מהשכינה
נותר עוד מהנס
וזה ההסבר שמסתובבים בינינו אנשים
אותם אנו מכנים "אלוהים"
היא שאלה "היית פעם במימונה?"
"אף פעם" עניתי
והרגשתי כמו איזה גזען
מה אני אעשה שגדלתי בקיבוץ של השמו"ץ
ולא הכרתי בני עדות המזרח
בכלל!!
"השנה אתה אצלי" היא הודיעה לי
בכזאת החלטיות שלא הייתה לי אופציה
לסרב, רק להגיד תודה ולשאול אם להביא משהו
"את עצמך" היא אמרה וחייכה
כשהיא חייכה אני נמסתי
תכלס לא הבנתי מה היא עושה איתי
היא נסיכה מרוקאית ואני חתול רחוב
פולני...
אני לא ראוי אמרתי כל הזמן
כל אותו שביעי של פסח הייתי חולה,
שלשולים והקאות, מהתרגשות כמובן!
הרגשתי כמו חתן ביום כלולותיו
כאילו הערב הולכת להיות נקודת ה"אל חזור"
בערב הגעתי אליה הביתה
פתחה לי את הדלת אמא שלה בלבוש
מרוקאי מסורתי ואני כולי פרפרים בבטן...
נשיקה ומחמאה לאמא וחיפשתי מקום
שקט להתיישב בו.
כמובן שהיה שם דוד זקן שלה
שנתן לי לטעום כל מיני מאכלים
ולעשן כל מיני דברים
"תאכל את זה, חובה"
הכריז הדוד ואני מציית
האמת שזה היה טעים מאוד
וזה הדבר האחרון שאני זוכר מהמימונה
מסתבר שזה היה ממרח מנגו
ואני אלרגי
היא ישבה ליד מיטתי בבית החולים
והתנצלה, כל כך הרבה התנצלה
הרגעתי אותה
ואמרתי לה
"אני לא גזען, אבל זה לא בשבילי,
תדאגי שבחתונה שלנו לא יהיה כזה מנגו"
היא נשקה לי "אתה יכול להיות רגוע" היא אמרה
"לא יהיה"...
מחפש לי משען
מישהי שתתכרבל איתי בלילות
זאת שתשלים אותי
ואני אותה
אני לא דורש הרבה!
את לא צריכה להיות מושלמת
אני אעשה אותך כזאת
את לא צריכה להיות יפה
עבורי תמיד תהיי
זוהרת ומוארת
היפה בנשים
אני לא מבקש ממך דבר
שלא תוכלי או תרצי לתת
אני רק מבקש
שתאהבי אותי
כמו שאני
וזה לא קל
אני רק מבקש שתהיי
מה שהיא הייתה
אני רק מבקש שתהיי היא!
הלב שלי הוא פרח
ודמעותייך משקות אותו
בשמחתך יבול
בכאבך יפרח
הלב שלי שלך
הלב שלי הוא פרי
מתוק ובשרני
קשה בצעירותו
רך בבגרותו
רקוב בבדידותו
הלב שלי צורח
שתיקתו רועמת
צעקתו שותקת
קולו אינו נשמע
מילותיו מלאות משמעות
חלמתי שמספרים לי
שאת מתה
ושאני בוכה
גם עכשיו אני בוכה
לא יודע למה
זאת תחושת הארעיות
או הידיעה שביטוח
לא מחזיר לחיים
רק מחזיר חיים לכסף וכסף לחיים
אבל כסף לא יחמם אותי בלילה
כסף לא יקרא בשמי במיטה
לא יזדקן איתי
מחר אני מבטל את הביטוח
לוקח את הכסף
וקונה מיטה
בה תחממי אותי
תקראי בה בשמי
ובה נזדקן
ואם יתמזל מזלנו
בה נמות
זאת תהיה מיטת נשיקה

אז השנה יהיה ליל הסדר
האחרון שלה לבד
רק כי ככה היא החליטה
שנים שהיא מחכה לו שיבוא
אבל השנה היא תעשה מעשה
השנה היא מחכה
לאליהו הנביא ביחד ילד
גם בלי חתונה
אז השנה היא תסמן
את משקוף הדלת
לבל יפסח עליו
נמאס לה להיות
בתולה זקנה
השנה משקוף הדלת
יסומן בדם...

כמו בכל ערב
את תחזרי לדירה
זאת שהייתה של סבתא
תניחי את התיק במקומו הקבוע
תמלאי את כלי האוכל של החתול
ותקרסי על הספה
יד אחת עם אצבעות שמשוטטות על השלט
יד שניה מלטפת חתול
העיניים מקובעות על המסך
שבו מרצדות דמויות שאת לא מכירה
ולא מעניינות אותך
את מתה לקפה
אבל לא מסוגלת לקום מהספה
"לו רק היה לי גבר" את אומרת לחתול
"הוא היה מכין לי קפה"
"לו היה לך גבר" אומר החתול לעצמו
"היית מלטפת עכשיו אותו ולא אותי"
"לו היה לה גבר" חשבה הספה
"לא היינו מדברים עכשיו"...
כמו סכינים
מרגיש מבטיכן
המפשיטים אותי אט אט
הערות פוגעניות 
מורידות אותי לקרקעית
תחושת חילול כבודי
חילול גופי
כשהתחכחויות תמימות
באוטובוס או ברכבת
פולשות לפרטיותי
לגבריותי
ואתן לא תבנה לעולם
מהי התחושה הבלתי נגמרת
של ניצוד, ניצול, של חתיכת בשר
שכל אחת רוצה להשתמש ולזרוק
ובלילה אבכה לי לכרית
והיא לא תדע
היא רק תחבק
תקבל את מנת הגבר היומית שלה
תרדם ותנחר במיטה לידי
ואני בעוד לילה לבן
אקונן על מר גורלי
אשאל את הקב"ה
למה מגיע לי כל זה?
והקב"ה לא תענה לי
היא אף פעם לא עונה...
עוד לילה בלעדייך
לא עובר לי
ישן בעיניי הפקוחות
ורחשיי העלטה
מסיחיי דעתי
הצלליות על הקיר
מציירות דמותך
השירים שבראשי
מוזיקת לילה
במלודיה שקטה
צועקת משמעותה
מזכירה לי
לאן אני חותר
הכיוון הוא את
ולא אנום
שלא אאבד את דרכי
ולא אישן
שלא אחלום על אחרת
כי בסוף הדרך
יש אור
בסוף הלילה
יש את
שמות חיבה
שמות קירבה
כשקראתי לך מותק
קראת לי מתנשא
כשקראתי לך חמודה
אמרת שאני זקן
מתוקה?
וורטרס אורגינל
מאמי?
מההה?
אז קראתי לך בשמך
צעקתי את שמך
אך כשהייתי איתה...
מוחקת את פצעיי
מלטפת את צלקותיי
גם את אלה שלא רואים
ואני מתמסר לך
אני נמס תחת ידייך
למגע אצבעותייך
אין כאב בגופי
כשאת פה לצידי
איני חש בדבר
לא שומע
לא רואה
רק מרחף
נושם
בהבל פיו אני מריחה את נשמתו
זיעת אפו היא זיעת ליבו
הוא כל כך שקוף
כל כך צפוי
הוא רגיש
כמו בננה בשלה
הוא דבש
בלילה ההוא
שבו מתו הכוכבים
ישבנו שנינו על הבלקון
התרווחנו על כסא נוח
והבטנו לשמיים אל
מטר כוכבים מתפוצצים
כמו מופע זיקוקי דינור
הבטתי בעינייך שנצצו
כשדמעות הציפו אותן
לחצת את ידי בחוזקה
וזה הרגיש
כמו לפני קפיצת באנג'י
הדופק הואץ
הידיים הזיעו
והלב צרח
הלוואי שהעולם יעצר בזה הרגע
ואז זה קרה
"והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך
על פני תהום"
ושקט, כל כך שקט...
עם אגרוף קמוץ
מוכן לפעולה
יוצא ללילה
יוצא למלחמה
מולך ומולי
מול האני העקשן שלי
בבוקר אקיץ חבוט ורצוץ
אביט החוצה וכבר אור בחוץ
איך השמש עליי זורחת?
הרי איני יודע לתת רק לקחת
אולי זו בשבילי הזדמנות בכל יום
לצאת אל העולם אדם חדש
ללא התחשבות באתמול האיום
תרקוד!
היא אמרה לי תרקוד
ואני שלומיאל
מסוגל בקושי לעמוד
היא הוציאה אקדח
והתחילה לירות לי לרגליים
אמרתי לה "לא רוקד,
עדיף שתירי לי בין העיניים"
התקרבה אליי וניצמדה
את ידי הניחה בידה
והובילה אותי לריקוד צמוד
כמו שבחיי לא רקדתי
וגם לא ארקוד
פתאום עצרה והתחילה למלמל
כמה היא שונאת אותי
וגם התחילה לקלל
אספתי אותה אליי
בחיבוק חזק
עד שהרגישה מחנק
וברגע צללה לרגליי
כך הרגתי את הגאוותנות
כך העלמתי את השחצנות
לרקוד כבר לא ארקוד לעולם
בזרועות הענווה אשכב נרדם
אחלום איך איתך אני רוקד
ריקוד מוטרף ריקוד בודד

חברה טובה
מחפשת משמעות
מחפשת אהבה
בעיניים דומעות
מגששת את דרכה
לחיבוק אמתי
בזרועות פתוחות
בידיים מערסלות
האהבה שאת מחפשת
לא נשמעת כמו תזמורת
רק כלי בודד לך מנגן
מתוך האפלה אותך מכוון
אל החום את נמשכת
מן הצינה נמלטת
לא עוד לילות קרים
לא עוד לבד בין הסדינים
עכשיו שאת לא לבד
כשצמוד אליך האחד
תעזבי ידיים
עצמי עיניים
בלי יותר מידי לחשוב
רק אותו לאהוב
האהבה שאת מחפשת
לא נשמעת כמו תזמורת
רק כלי בודד לך מנגן
מתוך האפלה אותך מכוון
"אני אוהבת אותך יותר כשאתה שותה"
את אומרת
"גם אני אוהב אותך יותר כשאני שותה" 
אני אומר
וצולל לשינה ארוכה על המיטה הרכה
כשאני מתעורר את לידי
מביטה בי
כאילו חיכית שאתעורר
אני מביט בך חזרה ואומר לך
"כל הלילה חיכיתי שתחכי לי"
ונרדם שוב כדי לחלום אותך
עוד קצת...
אני מתקרב 
את מתרחקת
אני מגשש
את נאטמת
מנסה לחדור את קליפתך
אך הסיכויים הם נגדי
ושוב נתקרב
ושוב נתרחק
והלב יוצא אלייך
אך אין לו מענה
ועכשיו זו את שמתקרבת
ואני מתרחק
את מגששת
ואני נאטם
אנחנו כמו מגנטים הפוכים
אהבתנו לא תשבע
תשוקתנו לא תבער
קריאתי לך לא תענה
קריאתך לי לא תשמע
אנחנו כמו כדור הארץ והירח
כל אחד בתורו
מסתובב סביב האחר
וסביב עצמו
ולעולם לא ניפגש
כשאני באור
את בחושך
ולהיפך
אז תני סימן
שלחי לי מטאור
ואני אשלח לך לוויין
אנחנו יושבים בקפה
כבר תקופה ביחד
בקרוב אעשה את הצעד
אך אנחנו פה לבדנו בינתיים
מרימים יחדיו עוד כוס לחיים
אני אוחז בידך
ומביט לך בעיניים
עם אצבע מנגב ריס מהלחיים
תבקשי משאלה אני אומר לך
ואת עוצמת עיניים
פוקחת אותן חזרה ועושה פוו
והריס נעלם לו
אני מביט בך את יפה
"ביקשת משאלה?" אני שואל
"ביקשתי שלא ניפרד" ענית
"אבל עכשיו היא לא תתגשם"
ואת ענית "בדיוק, ברוך השם"...
לך כיסופיי
אלייך תאוותי
נוכחותך הולמת ליבי
בנוכחותך נעלמת נוכחותי
בקרבתך נאלמת דיברתי
הגם לי כיסופייך?
הגם אליי תאוותך?
הגם לך נעימה נוכחותי?
--------------------------
לאחר נכסף ליבי
באחר תאווה נפשי
לא לך מצפה אני
איני חפצה בנוכחותך
איני יודעת מי אתה
מאידך גם לא את שמך
השנה שוב בחירות
וזה הגיע במהירות
שוב לי הזדמנות
לבחור לי
את האחת שתייצג אותי
מול העולם
האחת שתגן עליי
ואני עליה מכולם
זאת שאיתי באותו ראש
באותה אג'נדה
שאיתה אבנה קואליציה
ויחד נתמודד מול האופוזיציה
השנה שוב בחירות
וגם השנה אני בוחר בך
ואת בוחרת בי
השנה שוב בחירות
ואני שם "לב" בקלפי!
קרן ואני חברים עוד משחר...
קרן פותחת לי את הבוקר
קרן היא האחרונה לסגור אותו
ולברך אותי עם ערב
קרן היא האור בחיי
קרן מראה לי את דרך המלך
קרן אור של חיי
קרן אור של יומי
קרן אור תעיר ותאיר אותי
קרן של אור דרך תריס סגור
קרן אור תחמם אותי
קרן אור גם כשקר בחוץ
בקרן אשים את מבטחי, את אוני
אך על קרן הצבי אשים את הוני
כמה התגעגעתי אלייך
לראות שוב את פנייך
לגעת שוב בעורך הנעים
המסתיר תחתיו
סערות ומשברים
חששות ופחדים
כה צח הוא וטהור
אך מתחתיו הכל שחור סגול
לעיתים כחול
הייתי חולם, גם בהקיץ
איך אותך אני נושא
ומציל אותך מידיו
מוציא אותך מחייו
כמו גיבור על
עד אלייך מתעופף
ובאישון לילה אותך אליי אוסף
נושא אותך בזרועותיי
מכניס אותך אל חיי
אך כל זה רק בראשי
ובינתיים את תמשיכי
וכאילו כלום לא קרה
ואני אמשיך להתעופף
רק בחלום
ואולי זה רק אני שזקוק לך
זקוק לחום
יד ביד אנחנו צועדים
פעם אנחנו מובילים
ופעם הצל שלנו מוביל
אנחנו בגבנו לשקיעה
והצל לפנינו
יש לנו את כל הלילה לצעוד
יודע אני שרגליך קלות
אך אינן כשלי חזקות
אם תחלש, אותך אשא על גבי
עד שייתחזקו רגליך
אם תחלש, אותך אשא על ידיי
עד שלא אוכל יותר
ואז אשא אותך עוד קצת
עד שאתחזק
בעוד שעות הבוקר יחזור
בתום הלילה השחור
השמש תזרח למולנו
ואת פנינו תאיר באור
הצל ינסה לאחוז בעקבנו
וכך ביחד עם כל צרותינו
ישאר הוא מאחורינו
היא צועדת על הקיר
על חומות העיר
כבר כל אחד אותה מכיר
את האhשה מהשיר
היא יפה וחושנית
חזקה ודעתנית
כל מילה שלה חוצבת להבות
מפילה מחסומים ובונה אהבות
אך היא לא מסתנוורת
בשקט וענווה
את חייה כותבת
בצבע ומכחול כמו על קיר
בגרפיטי מקשטת לי את הפיד
והיום יום הולדת
ועוגה עם נרות ולקום ולשבת
וגדלה היא בשנה
רק שמחה, אושר בריאות ואהבה אאחל לה 🎂
את כמו מגרנה
כמו פטישים בתוך הראש
האנג אובר אחרי מסיבה ממש טובה
אני מנסה להוציא אותך מהראש
וללא הצלחה
וכשאצליח
למחוק אותך מתוך המחשבה
מתוך התודעה
פתאום אתעטף בגעגוע
ואחפש אותך פה לידי
שוב בתוך ראשי
ואחלום אותך
את תופיעי בשמלה לבנה
ותאמרי לי "קח אותי לאשה"
אני אענה שאני כבר נשוי
וגם את כבר נשואה
ואת תאמרי
"אז תתחתן איתי שוב,
כמו שעשית כבר בעבר
כמו לפני חמש עשרה שנה"...
אני כן שמח
אני לא משתטה
חייב להיות בשליטה
לא לאבד את עצמי
אני לא מתחפש
התחפשתי מספיק בחיי
היום אני רק אני
ולא מישהו אחר
אני שותה
תופס ראש
אני לא משתכר
שלא ייצא ממני
האני של פעם
לא משתטה
להשאר בשליטה
אני כותב
מתוך היובש
מתוך חוסר השראה
אני כותב והטקסט מרגיש פצוע
לא סוף ולא התחלה
לא פואנטה ולא תוכן בעל משמעות
אני כותב וצולע
רוגש ונוגע
המילים כבר לא כותבות את עצמן
הרגשות אינם זורמים
אני במעצור לבבי
יש לי סתימה באוטם שריר הלב
והלב שלי אטום
אז אני כבר לא כותב כמו פעם
אני מרגיש גס וגמלוני
קר וריקני
פעם הלכתי לשירים כדי למצוא אותך
היום הולך אלייך כדי למצוא
את השירים
קבלי אותי בהבנה
קבלי בהכנעה
אני גבר של אשה
אני גבר של שירה
בשעה של חצות
אני במיטה
שומע את זרם המים
השוטף את גופך
רואה דרך הזכוכית
את צלליתך
המים חמים, זורמים
אדים כמו ערפל
מנסים להימלט
מתחת לדלת הסגורה
והמים זורמים
אני שומע אותך עכשיו
נוגעת בעצמך
אני יודע שעוד מעט תהיי שלי
תגיעי אליי בריח לוונדר
ברכות של עננים
בטעם תפוחים
בסופו של עוד יום 
כמו מלחמת התשה
אני מגיע הביתה אלייך
במקלחת שוטף מעליי
את כל תלאות היום
ועכשיו אני כמו דף חדש
נקי וטהור, חלק ונכון
נכון אלייך
נכון אליי
ואת תכתבי אותי מחדש
בסיפורת או בשירה
עם כסת ונוצה
וכשתסיימי
אני אניח ראשי על חזך
והלמות ליבך
כמו מנגינה
שסוחפת ומטלטלת
שרוגעת ומלטפת
ונרדמתי
ריח מתוק של תשוקה
טעם מלוח של סיפוק
מגע נוקשה של גירוי
וסימפוניות צלילים של עונג
אומרים לי שהתגעגעת אליי
את נעמדת מאחוריי
וחובקת אותי
מרגיש את הסנטר המחודד
שמונח על קודקוד ראשי
את הידיים החמות
שמקיפות את גופי
וכפות הידיים
המונחות על חזי
פעימות ליבך בגבי
מעידות על התרגשותך
כהתרגשותי