יום חמישי, 31 ביולי 2014

ושוב ריצת יום שישי
ושוב כמו תמיד
 כל ריצה היא סיפור אחר
רץ עם הבנות ומדבר על בנים
ככה זה, מתחבר לצד הנשי
עם כל כך הרבה נשים מסביבי
כל הצדדים שלי נשיים....
סימה אומרת שאני "alfa mile"
אני שכחתי בכלל שאני "male"
תובנה שלי,
אם נשים היו מנהלות את המערכה
זה היה נגמר במשיכת שיער וחיבוק...
אחרי הריצה קפה, קרקרים ואוירה
יושבים וצוחקים,
 מנקים קצת את הראש
אבל הלב רחוק אי שם
אני לובש אדום אבל הלב שלי חאקי!
שבת שלום ושקט על פני תהום...


יום שלישי, 29 ביולי 2014

לפעמים כשמתחשק לי קצת תל אביב
אני קם מוקדם בבוקר
מכין לי אספרסו קטן במכונה
יוצא למרפסת
מתיישב על הנדנדה
ומקשיב לציוץ ציפורים
געיית הפרות במרעה
והשקט הכללי
ואז כמו שעון
מגיעה משאית הזבל
עם הפועלים העייפים
רעש של לחץ אוויר
בוכנות פניאומטיות
וברזלים נוקשים
באחת אני שופך בהפגנתיות
את שארית הקפה
מכבה סיגריה דמיונית
ומסנן "סססעעעעמק עם העיר הזאת..."
בוקר טוב :-)




יום שני, 28 ביולי 2014

לפעמים בלילה
כשלא נרדם
ועייף ממחשבות שמתרוצצות בראש
נכנס לראשיכם שלכם
ומשוטט במחשבותיכם
אלה שהשארתם מאחור
פעם בוכה אתכם
פעם צוחק אתכם
מזדהה ולא
מסכים ולא
אבל תמיד מקבל
בקשה לי אליכם
ללילה הבא
השאירו מחשבות אוהבות
מחשבות שישאירו טעם של עוד
ולא טעם של די!
לפעמים כשהמצב מוריד אותי לקרשים אני מדמיין שכל החיים האלה הם משחק.
הבנק זה המונופול, הצבא זה אסטרטגו וגידול ילדים זה טמגוצ'י,
 לא אחד לאחד אבל זה הסגנון, ככה אני מתייחס לדברים הרבה יותר בקלות.
כי הרי את המינוס בבנק אפשר לסגור בתור הבא עם קצת מזל, 
טמגוצ'י אפשר לקנות חדש ואסטרטגו אפשר "בטעות" להפוך את הלוח.

ואז מגיעים דיווחים על מלחמה, פצועים והרוגים וכמו בסרטים החלום מתפוגג
ואני מתעורר להמולה רבתי...

מדליק טלוויזיה ועוד לוויה ואלמנות, יתומים והורים שכולים שמספרים על הרגעים 
האחרונים של נורמליות לפני הדפיקה בדלת
 ועל התהום שנפערת ברצפה ובולעת אותם באחת לתוכה...

ובום, אני חוטף  מציאות לפנים והדמעות כאילו מגיעות ממעיין נסתר בגן עדן,
שם משתכשכים להם להנאתם חיילינו
 וכל חייל שמצטרף מעלה עוד את מפלס הדמעות,
 שגולשות דרך עינינו העייפות... 


יום שבת, 26 ביולי 2014

אני זוכר שהיינו יושבים וצוחקים,
הכל עלה על השולחן, על שולחן הניתוחים שלנו.
 לוקחים נושא ומפרקים אותו לחתיכות קטנטנות, בנות ופוליטיקה,
 אופנועים וכמובן צבא.
אבל לא משנה על מה דברנו, בסוף תמיד מגיעים ל"סוף"...
מדברים על מוות וכל התופעות הנלוות, איך למות,
איך ואיפה להיקבר, הספדים, שבעה ומה נשאיר אחרינו.
תמיד יהיה זה שיגיד: "אותי לא מעניין מה יקרה אחרי שאמות, זאת תהיה בעיה שלכם..."
כמה היינו צוחקים...

כשהגיעה הפקודה נכנסנו לעזה, לא פחדנו,
ידענו שאנחנו בשליחות להגן על המדינה, זה לא רק תושבי הדרום,
זה גם האשדודים והתל אביבים ועד נהריה אפילו...
וחוץ מזה שיש לנו את הכלים המשוריינים.
כשנכנסנו לעזה השארתי מכתב, רק למקרה ש...
איך אני רוצה שתראה הלוויה שלי, גיטרה ושירים, משפחה וחברים...
גם מה יהיה כתוב על המצבה שלי כתבתי, קליל שנון ומקורי,
אני יודע שזה לא יצחיק את אמא, אבל אני מקווה שהיא תכבד את הבקשה שלי.
כשנכנסנו לעזה עוד היה לנו עתיד, היינו ילדים יפים עם נשמה וגוף ופנים.
כשפגע בנו הטיל לא הרגשנו דבר,
בהתחלה קצת שרף ואחר כך היה שקט,
רק רחש של להבות שלחשו את הצוואות שלנו, 
רציתי לוויה מקורית עם גיטרה ושירים, משפחה וחברים.
הלוויה שלי היא כאן ועכשיו, כי עליתי בסערה השמימה על מרכבות האש.
 אני אש, אני להבה, אני בשום מקום ואני בכל מקום!
ואמא? תמיד תישאר בה התקווה, היא תחכה כל יום שישי 
ותתפלל שנפלה טעות ושעוד רגע אכנס בדלת.
ואולי אני בדלת, כי אני בכל מקום או אולי בשום מקום?
תמונה: ‏אני זוכר שהיינו יושבים וצוחקים,
הכל עלה על השולחן, על שולחן הניתוחים שלנו. לוקחים נושא ומפרקים אותו לחתיכות קטנטנות, בנות ופוליטיקה, אופנועים וכמובן צבא.
אבל לא משנה על מה דברנו, בסוף תמיד מגיעים ל"סוף"...
מדברים על מוות וכל התופעות הנלוות, איך למות, איך ואיפה להקבר, הספדים, שבעה ומה נשאיר אחרינו.
תמיד יהיה זה שיגיד: "אותי לא מעניין מה יקרה אחרי שאמות, זאת תהיה בעיה שלכם..."
כמה היינו צוחקים...

כשהגיעה הפקודה נכנסנו לעזה, לא פחדנו, ידענו שאנחנו בשליחות להגן על המדינה, זה לא רק תושבי הדרום, זה גם האשדודים והתל אביבים ועד נהריה אפילו...
וחוץ מזה שיש לנו את הכלים המשוריינים. כשנכנסנו לעזה השארתי מכתב, רק למקרה ש... איך אני רוצה שתראה הלווייה שלי, גיטרה ושירים, משפחה וחברים...
גם מה יהיה כתוב על המצבה שלי כתבתי, קליל שנון ומקורי, אני יודע שזה לא יצחיק את אמא, אבל אני מקווה שהיא תכבד את הבקשה שלי.
כשנכנסנו לעזה עוד היה לנו עתיד, היינו ילדים יפים עם נשמה וגוף ופנים.
כשפגע בנו הטיל לא הרגשנו דבר, בהתחלה קצת שרף ואחר כך היה שקט, רק רחש של להבות שלחשו את הצוואות שלנו, רציתי לווייה מקורית עם גיטרה ושירים, משפחה וחברים.
הלווייה שלי היא כאן ועכשיו, כי עליתי בסערה השמיימה על מרכבות האש. אני אש, אני להבה, אני בשום מקום ואני בכל מקום!
ואמא? תמיד תשאר בה התיקווה, היא תחכה כל יום שישי ותתפלל שנפלה טעות ושעוד רגע אכנס בדלת.
 ואולי אני בדלת, כי אני בכל מקום או אולי בשום מקום?‏

יום רביעי, 23 ביולי 2014


דבר שתופס את האוזן הוא מספר הקצינים הנופלים, 
האם יש לנו כל כך הרבה קצינים באופן יחסי?
לא! מסתבר ש"אחריי" זאת לא סיסמא, "אחרי" זה המוטו,
 זה האני מאמין שמנחה את רוח המפקד!
לא סתם נאמר:
"תדע כל אם עבריה כי מסרה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך"
זאת לא קלישאה, זאת עובדה וזוהי המציאות!
אחרי שראיתי תיעוד של היתקלות כוח עם מחבלים, הבנתי את זה עד הסוף.
הקצינים שלנו מסתערים קדימה כדי להגן על חייליהם,
כדי לקיים את ההבטחה לאמהות החיילים,
לשמור על הילדים ולהשיב אותם בריאים ושלמים לחיק משפחותיהם!
אתם מלח הארץ, אתם מיטב בנינו!
הייתי רוצה אתכם חברים שלי, אחים שלי ובנים שלי!
מחבק אתכם ומצדיע לכם!

יום שלישי, 22 ביולי 2014

את בוכה!
את בוכה ואני מנחם
את בוכה ואני מחבק
את בוכה ואני נחנק
את בוכה ואני חסר אונים.

את בוכה כשאני מרגש אותך
את בוכה כשעצוב לך
את בוכה כשקשה
את בוכה כשמדאיג

אני מקנא בך על היכולת שלך לבכות
אני מקנא בך על היכולת שלך להתפרק
אני מקנא בך על היכולת שלך להתרגש

כשאני רוצה לבכות אני דומע
כשאני עצוב אני נחנק
כשקשה לי אני נושך שפתיים
כשאני דואג אני כוסס ציפורניים

כשאני דומע זה בשבילי לבכות
כשאני דומע זה בשבילי להתפרק
כשאני דומע זה נשאר לי בפנים

הלוואי וידעתי לבכות כדי לפרוק
הלוואי וידעתי לבכות כי גם לי מגיע
הלוואי וידעתי לבכות כי זה כמו גוש תקוע
הלוואי וידעתי לבכות כי זה מציף
הלוואי וידעתי לבכות כי זה אנושי
הלוואי וידעתי לבכות כי יש לי על מה!
לבכות זאת לא חולשה, לבכות זאת חוזקה!

תמונה: ‏את בוכה!
את בוכה ואני מנחם
את בוכה ואני מחבק
את בוכה ואני נחנק
את בוכה ואני חסר אונים.

את בוכה כשאני מרגש אותך
את בוכה כשעצוב לך
את בוכה כשקשה
את בוכה כשמדאיג

אני מקנא בך על היכולת שלך לבכות
אני מקנא בך על היכולת שלך להתפרק
אני מקנא בך על היכולת שלך להתרגש

כשאני רוצה לבכות אני דומע
כשאני עצוב אני נחנק
כשקשה לי אני נושך שפתיים
כשאני דואג אני כוסס ציפורניים

כשאני דומע זה בשבילי לבכות
כשאני דומע זה בשבילי להתפרק
כשאני דומע זה נשאר לי בפנים

הלוואי וידעתי לבכות כדי לפרוק
הלוואי וידעתי לבכות כי גם לי מגיע
הלוואי וידעתי לבכות כי זה כמו גוש תקוע
הלוואי וידעתי לבכות כי זה מציף
הלוואי וידעתי לבכות כי זה אנושי
הלוואי וידעתי לבכות כי יש לי על מה!
לבכות זאת לא חולשה, לבכות זאת חוזקה!‏

יום שני, 21 ביולי 2014

וזה נשמע כמו ירי ארטילריה שמתקנת את עצמה לכיוונך כל הזמן
ואתה יודע שבסוף היא תתפוס אותך.
בהתחלה זה מישהו שנשמע לך מוכר
 ואחר כך מישהו שחבר מכיר
ואז חבר של חבר או מישהו מהדלת ממול הבית של סבתא
 וזה מתקרב ואתה רוצה שיגמר הכול לפני שיפגע בך,
 אבל אתה כבר לא מאמין שזה יקרה
ואתה עוטף את עצמך בשכבות כדי שבזמן שתתרסק לא תתפזר יותר מידי,
כי זאת לא שאלה של אם, ז
את שאלה של מתי ומי ואיך ובעיקר של למה?
הסרט "פטריוט" של מל גיבסון מספר על לוחם אגדי שעבר קרבות רבים ועקובים מדם, אותו לוחם הקים עם השנים משפחה ואחרי מות אשתו גידל את ילדיו לבדו.
כשפרצה מלחמת האזרחים באמריקה ונשאלה השאלה אם לגייס את הצבא הוא היה ראשון המתנגדים והפציר באסיפה שהתכנסה להמנע מעימות פיזי ולנסות להדבר עם הצד השני בכח מחיר, כשנשאל איך הוא הפטריוט הגדול והלוחם המהולל מתנגד להתנגדות לכיבוש, "איפה האידיאולוגיה שלך?" שאלו אותו...
"אני אבא לילדים, אידיאולוגיה היא מותרות שאיני יכול להרשות לעצמי היום"!
אני לא איש ימין ולא שמאל, הדיעה הפוליטית שלי לא רלוונטית בימים אלה וגם לא ניתן לזהות אותה מהפוסטים שלי.
אני אבא לילדים ואח של תושבי הדרום המותקפים, עלינו להגן על עצמנו, אם הצד השני מעוניין בשלום אני הראשון שיגיש יד לשלום, אם רוצים מלחמה שלא יצפו ללחי השניה, לא תהיה שואה שניה!
האדיולוגיה היום לא רלוונטית, רק הצורך והרצון שלנו להיות עם חופשי בארצנו!
"מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, מן הים הגדול ועד מבוא הערבה ביבשה, באוויר ובים".
חיילינו חיזקו ואימצו, מחבקים אתכם!
זה לא גברי!
זה לא גברי לפחד
זה לא גברי לבכות
זה לא גברי לחשוף רגשות
זה לא גברי להראות חולשה
זה לא גברי להשבר

אני לא בוכה, אני מייבב!
אני לא חושף רגשות, הרגשות חושפים אותי!
אני לא מראה חולשה, אני חלש!
אני לא נשבר, אני מתרסק!
אני לא מפחד, אני מת מפחד!

ואולי אני לא גברי
ואולי אין דבר כזה גברי,
רק בני אדם שמנסים לשדר חוזק,
מנסים לשדר חוסן!
אבל אני בוכה וחלש, מרוסק ופחדן.
ויותר מהכל אני מפחד מביטויים...
"תקרית קשה", "יש נפגעים לכוחותנו", "הודעה נמסרה למשפחות" ו "הותר לפרסום"...
ומה עושים עם זה?
מתפללים שלא יהיו עוד, שלא נכיר.
ובוכים, פשוט בוכים!

יום ראשון, 20 ביולי 2014

נוסע ברכב לטבריה, לשמאלי הכנרת והכל רגוע.
ברדיו שירים נעימים שאפשר להתמכר לשקט הזה.
אני מביט בכנרת והמים צלולים
 וכמעט שכחתי מכל המחשבות שאפפו את ראשי עד לפני כמה דקות.
ואז זה עולה, אני מתחיל לחשוב על עולמות מקבילים,
אלא שהם לא ממש מקבילים, אני מתחיל לחשוב על גל השמועות,
טוב או לא טוב ומה באמת מסתתר תחת "צו איסור פרסום?"
לא הייתי צריך להיזכר, אבל הייתי צריך להתעורר.
המחשבות מתחילות להציף, תמיד עולה השאלה "איפה היית כש...?"
איפה היית ברצח רבין? איפה היית באסון המסוקים? 
איפה היית כשהתרסקה הקולומביה? 
אני חושב על החיילים בעזה, איפה הם צועדים ואם הם נזהרים
ואם האמהות שלהם יודעות שהם שם....
ואני מקווה שאני לא אגלה בערב שבזמן שעלו בי מחשבות אלה נפל חייל,
המחשבות על צעקות בקשר וצרורות מכל עבר,
פיצוצים ופיח, חום וקור, פינוי במסוק ומשלחת שיוצאת לעוד בית של חייל.
והנקישה בדלת, אוי הנקישה בדלת!



יום שבת, 19 ביולי 2014

כמה חיכיתי שתצא השבת, לדבר עם חברים,
להעביר חוויות ולהתבדח על ארוחות שבת, שנ"ץ ויום ראשון הקרב...
כשפתחתי את הפייס בצאת שבת הבנתי שכלום כבר לא יהיה כתמול שלשום.
ואני לא מדבר על עצמי, אני מתמכר לשגרה בקלות, כמה ימים והשגרה תשתלט עליי שוב.
אבל בפינה כלשהי בארץ, יש בית ועוד בית ועוד בתים שבהם האור כבה, לתמיד.
פוליטיקה לא מעניינת אותי, לא למה, איך ומי נתן את ההוראה.
להיות עם חופשי בארצנו זאת לא קלישאה, זאת משימה קיומית יומיומית,
כי אם לא נעזור לעצמנו אז מי?
ועדיין, הבתים המפורקים, האמהות והאבות, הנשים והילדים, האחים והחברים,
יחיו את הכאב, את האבדן יום יום, 
כי זאת כמו קטיעה של איבר שתמיד היה שם ולא עוד.
אז עם הזמן לומדים לתפקד גם בלעדיו, אבל אחרת, קשה יותר ועצוב הרבה יותר.
כל פעולה גוררת קושי ותעצומות נפש ואין הקלות, החור בלב יישאר תמיד.
ורק תקווה אחת, תפילה קטנה, שיהיה האחרון!

יהי זכרם ברוך!




יום חמישי, 17 ביולי 2014

נכנסים לעזה!
נכנסים לעזה?
נכנסים לעזה...
פתאום זה אמתי, פתאום זה מוחשי.
הראש מבין והלב נקרע,
 איך אפשר להיכנס לקן הצרעות הזה?
אני חושב על הילדים האלה שרק אתמול סיימו בית ספר
 והיום הם לוחמים מיומנים,
רצים קדימה כי צריך, כי אם לא הם אז מי?
אני חושב על תושבי הדרום, 
שיושבים כבר שנים במקלטים ומצפים לישועה.
ואולי הפעם זה יהיה אחרת?
ואולי הפעם זה לתמיד?
הלוואי!
רק שיחזרו בשלום ויחזירו אתם את השקט
 ותשקוט הארץ ארבעים שנה.
ולא נדע עוד אבדות ולא נדע עוד דמעות.
ולא יללות סירנות ולא בכי אמהות.

וכן צחוק ילדים וכן צחוק ילדים!


קוראים לי מן, איתי מן!
האמת שלא חייתי בשלום עם השם שלי,
הייתי אומר את השם ולא אוהב את מה שאני שומע,
 מרגיש כמו שילוב הברות סתמי...
ומדובר בכולה שתי הברות...
יש לי גם שם שני אבל זה בכלל מוזר וזר לי וממש לא שגור.

כשהיו שואלים אותי לשמי הייתי אומר אותו בחצי לחישה
 וזה היה מתכון לטעויות.
לפעמים זה לקח חודשים עד שאנשים גילו שלא קוראים לי איתמר או טל, ניתאי או נתן...
בתחילת גיל הטיפשעשרה הייתי בטוח שאחליף את השם בגיל שש עשרה,
אבל הייתי חלש ולמזלי קיבלתי רגליים קרות....

מסתבר שמישהו שם במשרד הפנים ארגן לי הפתעה לכבוד יום ההולדת השישה עשר,
שם חדש, על דעת עצמו או טמטומו...
ועד גיל 19 הסתובבתי עם השם "אתי",
 מישהו שם כנראה חשב שזה מצחיק, אבל כמו שאומרים, 
צוחק מי שצוחק אחרון (או שזה מי שהבין לאט)
בכל מקרה חוויתי השפלות בקופת חולים, בלשכת גיוס
 ובכל מקום שמכבדים בו ת.ז. כארד,
אולם המתנה מלא שומע את הקריאה "אתי מן? תורך"...

אני מתמהמה שניות ארוכות וקם באדישות כאילו בלי קשר ולוחש "זה איתי מן..."
 ומרגיש את המבטים ננעצים...
בגיל 19 תיקנתי במשרד הפנים את השם בתעודת הזהות,
 אבל זה היה מאוחר מידי בשביל החוגר...
וככה התגייסתי לצה"ל כ"אתי דוד מן"

עברו להם טירונות וקורס בצריפין, 
סה"כ לא הרביצו לי חזק מידי ושרדתי ארבעה חודשים ראשונים בצבא.
עוד 32 חודשים למנייאק!
אז זהו שלא, בשלב מסוים כשנה מהגיוס קרא לי למשרד המ"פ מי ששימש כפקיד הפלוגתי
ואמר שיש בעיה עם תאריך השחרור שלי,
מסתבר שבלשכת הגיוס היה מישהו שהצדיק את הקב"א שלו
וגזר עליי שירות מקוצר של 24 חודשים, כנראה שהשם "אתי דוד מן" נשמע נשי
ומספיק בשביל לקבוע את מין העובר...
היו מגעים להמשך בשירות קבע אבל לא אושר לי, 
אז השתחררתי כעבור שנתיים...
צחקתי אחרון!

סמל אתי דוד מן, מס' אישי *******      18/10/1998 -5/10/2000  


יום שלישי, 15 ביולי 2014

זה לא שאני לא אוהב בשר, 
אני פשוט אוהב את כל היצורים החיים.
כשמגישים לי בכל זאת מנה בשרית אני מסרב בנימוס,
או שמחביא אותה איפשהו מתחת לשולחן...
אני לא מסוגל לשאת את המחשבה 
שהתרנגולת שיושבת במרכז השולחן
הסתובבה פעם אצלנו בחווה 
והסטייק המדמם שם הרי לא נלקח מהפרה מרצונה...
אני אוהב את כל היצורים החיים ללא הבדל דת גזע ומין...
וזה מצב לא טבעי לי, כל המשפחה שלי אוכלים בשר
ומצפים ממני להיות כמוהם, 
אז אני מקיא בצד והם חושבים שאכלתי דשא...
אבל אני מאמין בגלגול נשמות
 ובהרגשה שלי אני פשוט יודע 
שהייתי בגלגול הקודם בנאדם טבעוני...
מזל שהבונזו שלי עשוי מדגים, אני שונא דגים!


יום שבת, 12 ביולי 2014

יש אצלנו ברחוב איש אחד שכולם מפחדים ממנו,
אח של בועז סיפר לו שפעם היו לו אשה וילדים ובוקר אחד הם נעלמו, 
עד היום לא יודעים מי ואיך העלים אותם...
מספרים שאחת לתקופה נעלם ילד מהשכונה וכנראה שהוא קשור לזה, 
שכל ערב הוא יוצא החוצה ומתחיל ליילל כמו תן.
אני משתדל לקחת בפרופורציה את מה שאח של בועז אומר כי הוא שקרן!
פעם הוא סיפר לנו שבחוות סוסים בכניסה לעיר הם מגדלים פרד עם חמש רגליים,
 רגל אחת מיותרת ואח של בועז סיפר שבעל החווה נכנס לגינס בזכות הפרד הזה
והוא עושה מליונים מפרסומות ותיירים.
עשו אתו פרסומת למוסטנג עם חמישה צילינדרים, הסלוגן היה "סוס או פרד",
 לא מוצלח במיוחד אבל מוכר, אני לא האמנתי לסיפורים של אח של בועז,
אבל היה לי משעמם ובועז הוא החבר הכי טוב שלי אז זרמתי אתו...
מתוך סקרנות החלטנו לבדוק את זה ובאחת השבתות כשאזרנו מספיק אומץ
או מתוך טיפשות מושלמת הלכנו לבדוק, כל היום שרפנו מול החווה,
 אחרי איזה חמש שעות הבנו שאין דבר כזה, לא חמש רגליים ולא פרד, פשוט שקרן.
כשחזרנו הביתה שעתיים אחרי צאת שבת חטפתי על הראש מאבא,
איזה חוסר אחריות להיעלם ככה ואיך הדאגנו אותם 
וגם ההורים של בועז חיפשו אותו...
הם אפילו באו לחפש אותו אצלנו בבית, אח של בועז ידע ושתק...
זה היה אז, עכשיו אח של בועז שכנע אותנו לעשות מארב ולעקוב אחרי 
האיש המפחיד של השכונה, אני לא יודע למה אבל הסכמתי...
התחבאנו על הגבעה שליד הבית שלי שם אח של בועז אמר שנראה אותו
אחרי כמה דקות של המתנה שמענו צעדים,
 אח של בועז שהתחבא אתנו כמעט עשה במכנסיים,  "זה הוא" הוא אמר.
בועז ואני הצצנו גם וראינו אותו, איש עצוב וכפוף כאילו נושא על כתפיו את עול העולם.
אני זיהיתי אותו וקיוויתי שבועז ואח שלו לא.

יש אצלנו ברחוב איש אחד שכולם מפחדים ממנו, זה אבא שלי, 
יש לו אשה שהוא אוהב וילדים שאוהבים אותו ונותנים לו סיבה לקום בבוקר.
 כי זה לא פשוט לחיות עם צלקות מהמלחמה וצריך סיבה, אז כל לילה הוא יוצא
לטייל וכשהוא מרגיש צורך לפרוק הוא פשוט צועק, ככה סתם על אלוהים.
ואלוהים שומע, שומע ומחייך, הוא שומר על אבא שלי גם היום, 
שיהיה חזק בשבילו ובשביל הילדים שלו.

יום שבת, 5 ביולי 2014

אתה נולדת באפריל ואני בנומבר של אותה שנה,
זה המרחק היחיד שהיה בינינו חוץ מזה היינו צמודים תמיד,
 גן ובית ספר, צבא וטיול שאחרי צבא,
 אפילו עבודה מועדפת עשינו ביחד בקטיף פלפלים בערבה.
שטויות של נערים טיול בשבת ורכיבה על חמורים משוטטים במרעה, 
חיפוש אחר נפלים בשטחי אש ורחצה בערום במעיינות ליד הבית
 ובברכות אגירה של מקורות בהן ידענו איך להעלות ולהוריד את המפלס,
היינו אמיצים, היינו טיפשים הפער הוא כחוט השערה.
אתה היית החתיך של השכבה, זה שהבנות מכרכרות סביבו ואני קינאתי בך,
גם כי רציתי כמוך להיות נערץ ונאהב וגם כי זה לקח אותך ממני, מזמן ה"איכות" שלנו יחד.
גם כשטיילנו בחו"ל אחרי הצבא היית נעלם ללילות שלמים
 וחוזר בבוקר עם חיוך מאוזן לאוזן ועם עיניים אדומות מחוסר שינה.
כשגרנו יחד בדירת מטר על מטר בדרום ת"א
והיית חוזר באמצע הלילה עם בחורה אחרת כל פעם היית שואל "עסקה טובה עשיתי"?
ומבטיח שהפעם זה רציני...
והיום אני נזכר בכל זה ולא מבין איך לא ראיתי את הסימנים, 
איך לא הצלחתי להציל אותך?
אני לא מאמין שאני מדבר עליך בזמן עבר.
אני יושב פה שעות מול הארון שלך ובוכה, 
בוכה עליך, בוכה עליי ואז כמו מתוך חלום אתה בא ומעיר אותי ואומר לי:
"בוא'נה אחי תתאפס על עצמך, רק יצאתי מהארון, אני לא מת עדיין, קצת פרופורציות..."
אז שתדע, אני אוהב אותך אחי, אהבת אמת, תבוא לפעמים לבקר ותביא גם אותו אתך,
 שתוכל לשאול כשהוא יחכה לך באוטו  "עסקה טובה עשיתי? הפעם זה רציני" כמו בימים הטובים...

יום שלישי, 1 ביולי 2014

זה יום שישי ואנחנו מתארגנים להכניס שבת,
פלטה חשמלית, דוד למים חמים ושעון שבת לתאורה,
את הבישולים סיימנו ועכשיו נשאר לנו רק לדאוג למקלחות הילדים ואפשר 
סוף סוף לנוח מהשבוע הזה.
אנחנו עובדים בתיאום מושלם בארגון הבית והמשפחה עם קצת רומנטיקה על הדרך.
שומעים מוזיקה ברדיו, כרגיל גלגלצ, אני אוהב את הרנדומליות מצד אחד
 ומצד שני יש מחזור מסוים של שירים כך שאם תחשוב על שיר 
יש סיכוי טוב שתשמע אותו בשעה הקרובה.
וכך יוצא שאנחנו מזמזמים ביחד את השירים,
מידי פעם מגניבים מבט בעיניים כאילו כדי להקדיש שורה ספציפית אחד לשנייה.
בחדשות אומרים עכשיו על חשש מחטיפה של שלושה נערים,
 זה מרגיש כמו פלאייר שחודר דרך בית החזה ונושך את הלב,
 אני חושב עכשיו על שלוש אמהות שממתינות במטבח
 עם מטעמים לשבת שהטעם שלהם טפל עכשיו,
הן עוד לא יודעות אבל הוא יהיה טפל לעולם, 
לקחו להן את טעם החיים, לפחות את חלקו.
אני חושב עכשיו על שלושה ילדים שאני לא מכיר,
הם הילדים שלי עכשיו, כל הילדים המתים הם הילדים שלי,
 אני בוכה עליהם ביום וחולם עליהם בלילה,
 כשאני מכסה את הילדים הפרטיים שלי אני נושא תפילה
 לאלוהי הילדים המתים שיפסיק לקחת אותם כה רכים,
שיחכה שיהיו ילדים זקנים, שייתן להם ליהנות עוד מהיופי שבעולם הזה,
 לעשות שטויות של ילדים, להתגייס, להשתחרר, להתאהב ולהתחתן וללדת ילדים.
ואז להיות הורים ולדאוג לילדים ולחוות לילות לבנים מדאגה לילדים פרטיים
 ובתפילות לאלוהיי הילדים המתים.


הלוואי ויש לנו באר של דמעות עם כמות מוגבלת שאתה אנחנו באים לעולם
 וברגע שסיימנו אותה אין יותר בכי, הלוואי!
אני יודע שזה לא כך אבל אני לא מסוגל יותר לבכות.
הבטן התכווצה והעיניים בוערות, 
הגרון עם גושים של בכי והידיים רפויות מחוסר אונים.
אני חושב ובוכה, משתדל לא לנסות לשחזר את רגעיהם האחרונים,
זה כבר לא יעזור לא להם ולא לי ובכל זאת החיטוט בפצעים הוא בלתי נמנע, 
אין דקה שעוברת ללא מחשבה.
ואם מגיעה דקה כזאת אז מהרדיו יבקע שיר שיפתח שוב את הסכר 
ואפילו הגושים בגרון לא עוצרים את שצף הדמעות.
זה לא צפוי לקרוא טקסט כזה מגבר, אז קבלו, הגברים בוכים ולא רק בלילה!