יום חמישי, 26 ביוני 2014

לילה, את כבר ישנה ואני כרגיל מושך את הזמן מול המחשב,
לא לפספס שום הגיג, להיות בעניינים כל הזמן.
מתפרסמות תמונות מיום הולדת של אחד החברים ואז אני מבין למה כל כך שקט.
בשלב מסוים מאוחר מידי אני מתייאש ותולה את הנעליים,
כמו בכל לילה מחדש אני פורש מתפקידי כשומר הפיד,
למחרת אני חוזר עם ראש מורם.

אני מתקלח ונכנס למיטה, ת'כלס אני צריך לקום לעבודה ממש עוד רגע
אבל הגוף והראש זקוקים לפסק זמן.
המיטה חמה וקולטת אותי אליה כמו טלפון סלולרי בעריסת עגינה באוטו,
מפה אני יוצא רק בכוח.
אני מסתדר במיטה ונח לצידך, אני פונה לכיוונך, מביט בך.
את שלווה כל כך, כאילו אין לך שום דאגה על הראש, כולי קנאה.
אני מלטף לך את הפנים ועוצם עיניים, אני רואה אותנו בתחנות חיינו,
לילות מכורבלים ונסיעות משותפות, חתונה וילדים
וגם כמה רגעים קטנים ומתוקים שאני שומר לעצמי.

אני פוקח עיניים ולא מוצא אותך לידי, אני יוצא מהמיטה בבוקסר ומתחיל 
לחפש אותך בבית אבל אין לך זכר, אני מסתובב ללא כיוון,
מציץ החוצה, עדיין חושך, אני מתחיל לדאוג 
ומנסה כמוצא אחרון להתקשר אליך לטלפון, אולי השכלת לקחת אותו אתך.
אני מחייג וממתין לצליל המתנה בדריכות,
אוקיי אני אומר לעצמי, זה מצלצל....
אני שומע עכשיו את הצלצול הבוקע מהטלפון שלך במעומעם
 ומנסה לגשש את דרכי אליו,
מי יודע מתחת איזו ערימת בגדים הוא נמצא,
מחפש ולא מוצא, אבל הצלצול ממשיך.
פתאום אני שומע אותך ואז גם מרגיש את ידך נוגעת בי בעדינות
ואחר כך בקצת פחות עדינות מנערת אותי...
איתי קום את אומרת, השעון שלך מצלצל!

אני פוקח עיניים ומחייך, רואה אותך מולי ערה וקצת פחות רגועה ממה שזכרתי
ובצדק, יש לי צלצול ממש מעצבן...
את נושקת לי על המצח והולכת להרתיח מים...
אני נשכב על הגב, מסתכל על מאוורר התקרה ומודה על הטוב, כי טוב!

בוקר טוב!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה