יום שישי, 20 ביוני 2014

המשך הסיפור על אודי....

"מתהפכת לי הבטן מהמחשבה על הריון עכשיו, אני הרי עוד ילדה בת 20 בקושי,
אני בקושי מצליחה לדאוג לעצמי אז לתינוק עכשיו זה לא בא בחשבון.
ואמא שלי תהרוג אותי, היא הזהירה אותי מ"שטויות" כאלה!
טוב זה עוד לא סגור, אני מאחרת רק בכמה שבועות, יכול להיות שזו אזעקת שווא.
אני אחכה עוד כמה ימים ואם לא אקבל אז אלך לקנות ערכת בדיקה..."

אחרי  שבוע נוסף פניתי לקצינת ח"ן בבסיס, היא ארגנה לי ערכה והייתה איתי
כשגיליתי שזה באמת קורה, זהו אני מרגישה שחרב עליי עולמי,
שהגעתי לצומת טי ומאחורי שיירת מכוניות וכולם מצפצפים לי, אין זמן!

החלטתי, אני הולכת על זה, אני מפסיקה את ההיריון הזה.
אולי מתוך המחשבה אגואיסטית אבל זאת ההחלטה שלי.

נקבע לי תור לעוד שבועיים ומכיוון שלא שיתפתי אף אחד חוץ מאת קצינת הח"ן 
ביקשתי ממנה להתלוות אליי, אלה היו שבועיים הארוכים בחיי,
שבועיים נטולי שינה ובכלל נטולי רצון לחיות או לשמר חיים...

בערב לפני רציתי למות, אודי נהרג לפני פחות מחודש ולא הספקתי אפילו להתאבל עליו
ועכשיו אני הולכת להרוג גם את הילד שלו? 
איזה בנאדם נוראי אני?
יש לי רעיון, אני מקווה שאני לא חייה בסרט...
 אני מבטלת את הכל, 
אולי אני לא מסוגלת לגדל ילד היום אבל אני יודעת מי ישמח לגדל את הילד של אודי.

באותו רגע התקשרתי לקצינת הח"ן וביקשתי שתפנה להורים של אודי, 
תספר להם את הסיפור ותציע להם את הילד, הרי זה הדבר היחיד שנשאר להם ממנו
ובכלל, זאת המשפחה היחידה של התינוק הזה,
 שאני לא מאמינה עדיין שאני קוראת לו תינוק ושלי, אבל צריך להודות על האמת,
אולי יום אחד עוד כמה שנים כשאתבגר אוכל להיות לו אמא, 
בינתיים יש לו סבא וסבתא שצריכים אותו לידם!


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה