לילה, את כבר ישנה ואני כרגיל מושך את הזמן מול המחשב,
לא לפספס שום הגיג, להיות בעניינים כל הזמן.
מתפרסמות תמונות מיום הולדת של אחד החברים ואז אני מבין למה כל כך שקט.
בשלב מסוים מאוחר מידי אני מתייאש ותולה את הנעליים,
כמו בכל לילה מחדש אני פורש מתפקידי כשומר הפיד,
למחרת אני חוזר עם ראש מורם.

אני מתקלח ונכנס למיטה, ת'כלס אני צריך לקום לעבודה ממש עוד רגע
אבל הגוף והראש זקוקים לפסק זמן.
המיטה חמה וקולטת אותי אליה כמו טלפון סלולרי בעריסת עגינה באוטו,
מפה אני יוצא רק בכוח.
אני מסתדר במיטה ונח לצידך, אני פונה לכיוונך, מביט בך.
את שלווה כל כך, כאילו אין לך שום דאגה על הראש, כולי קנאה.
אני מלטף לך את הפנים ועוצם עיניים, אני רואה אותנו בתחנות חיינו,
לילות מכורבלים ונסיעות משותפות, חתונה וילדים
וגם כמה רגעים קטנים ומתוקים שאני שומר לעצמי.

אני פוקח עיניים ולא מוצא אותך לידי, אני יוצא מהמיטה בבוקסר ומתחיל 
לחפש אותך בבית אבל אין לך זכר, אני מסתובב ללא כיוון,
מציץ החוצה, עדיין חושך, אני מתחיל לדאוג 
ומנסה כמוצא אחרון להתקשר אליך לטלפון, אולי השכלת לקחת אותו אתך.
אני מחייג וממתין לצליל המתנה בדריכות,
אוקיי אני אומר לעצמי, זה מצלצל....
אני שומע עכשיו את הצלצול הבוקע מהטלפון שלך במעומעם
 ומנסה לגשש את דרכי אליו,
מי יודע מתחת איזו ערימת בגדים הוא נמצא,
מחפש ולא מוצא, אבל הצלצול ממשיך.
פתאום אני שומע אותך ואז גם מרגיש את ידך נוגעת בי בעדינות
ואחר כך בקצת פחות עדינות מנערת אותי...
איתי קום את אומרת, השעון שלך מצלצל!

אני פוקח עיניים ומחייך, רואה אותך מולי ערה וקצת פחות רגועה ממה שזכרתי
ובצדק, יש לי צלצול ממש מעצבן...
את נושקת לי על המצח והולכת להרתיח מים...
אני נשכב על הגב, מסתכל על מאוורר התקרה ומודה על הטוב, כי טוב!

בוקר טוב!

עוד נסיעה שגרתית כמו רבות אחרות ביומו של נהג מונית,
לא קל להישאר ערני מאחורי ההגה שעות רבות כל כך
אבל אני רגיל, אני עושה את זה כבר כל כך הרבה שנים
ופיתחתי לי שיטות כדי להישאר בפוקוס.
באחת הנסיעות ביום חם במיוחד מתיישב לי על ההגה זבוב!
איך אתה הגעת לכאן?
אני שואל ספק אותו ספק אותי,
רק שתדע שבדרך כלל אני מועך חבר'ה כמוך,
אבל היום אני משועמם ועם מצב רוח חנון ורחום
אז אתה יכול להישאר...
והוא כאילו הבין כל מילה הסתובב , 
עבר ללוח השעונים ונראה שהוא נהנה מהדרך.
אני מרוצה והוא מרוצה אז מה רע?
סיפרתי לו על עצמי, על הילדות ואחר כך על הצבא,
על חיי הנישואין ועל גירושין.
והוא מידי פעם הנהן בראש כאילו לאשר  שהוא מבין על מה אני מדבר...
אחרי שהרגשתי שנפתחנו קצת הזמנתי אותו לשבת לי על הכתף
ואפילו נתתי לו שם, אמרתי שאם יש לי חיית מחמד חייב להיות לה שם.
קראתי לא "זבולון" אבל זה היה ארוך מידי אז קיצרתי לזבול...
זבול היה שקט רוב הדרך, עד שעברנו באחד המושבים בשרון,
זבול כנראה הריח את זבל הפרות או שסתם היה לו פיפי והתחיל להשתולל,
הוא ריחף מפה לשם וחזרה בלי לנוח לרגע.
בתור אינסטיקט בכל פעם שהרגשתי אותו נוחת עליי נתתי כאפה,
מזל שפספסתי אותו, אחרי כעשר דקות של טירוף כל הגוף שלי נהיה אדום
ובוער מרוב כאפות, תירגע כבר! צעקתי.
איך אני מרגיע אותו שאלתי את עצמי ואז הבריק לי רעיון!
ירדתי לדרך עפר, האטתי את המונית
 ובשנייה שזבול התיישב עליי פתחתי את הדלת,
 צעקתי "תמות נפשי עם זבובים" וקפצתי!
גלגול כמו שלמדנו בקורס צניחה ושקט....
מסתכל ימינה ושמאלה מחפש את זבול, פתאום אני קולט מה עשיתי.
מצאתי אותו מעופף לי מעל הראש,
אספתי אותו אליי, אני מצטער אמרתי לו,
אני מבטיח שזה לא יקרה שוב הבטחתי כמו איזה חבר מכה.
 הנחתי אותו על הכתף וצעדנו לעבר השקיעה.

*אל תנהגו תחת השפעת סמים ואלכוהול...

אני חושב עלייך! 
אני שוטף פנים, מרתיח מים ושותה קפה מול המחשב,
קורא מיילים מאתמול וחושב איך עבר עלייך הלילה.
אני רואה את הזריחה כשאני יוצא לעבודה וחושב איך הבוקר שלך.
בארוחת בוקר ובישיבות חושב עלייך.
כשאני נכנס הביתה בסופו של עוד יום, נותן נשיקה לאישה ולילדים,
 כשאני יושב אתם לארוחת ערב
 וכשאני הולך לישון אני חושב אם אכלת ארוחת ערב ואם הלכת לישון.
 ואני יודע שלא, אני יודע שבזמן שאני חושב עלייך את חושבת עליו.
ואני לא מבין איך אפשר להמשיך לחיות עוד דקה אחת בלי לדעת איפה הילד שלך נמצא,
אם הוא אוכל וישן, אם מתנהגים אליו בהגינות ואם הוא חי בכלל,
 אני חושב עליך ונקרע לי הלב!
את נראית חזקה ואני מקווה שלא תצטרכי להיות חזקה יותר בחיים
 ושבלילה הבא תלטפי לו את הראש,
תכסי אותו ברכות בשמיכה רכה למרות שלא קר ותתני לו נשיקת לילה טוב, 
כי אמא היא אמא והיא מחכה לך בבית!

יושבים מחובקים מול השקיעה, 
לא יעזור כלום, מול שקיעה אני דומע, 
אני מוצא את השקיעה עצובה מאוד.

כאילו פרק בחיים שנגמר ולא יחזור,

שקיעה זורקת אותי למחשבות על סיום, פרידה, מוות...

יושבים מחובקים מול השקיעה ואת שואלת מה אני חושב,

במקום לענות יוצאת לי יבבה חלושה שמסגירה את העובדה שאני בוכה מבפנים.
אני לא אומר כלום כדי לא לשבור את החוסן.
כלפי חוץ אני גבר גבר, זיפים וזקנקן, כתפיים רחבות וחזה נפוח,
לדרמן ואקדח בחגורה בקיצור קאובוי מודרני.
מרתך וחותך, מחליף גלגל באוטו בשלוש דקות
ופותר תקלות טכניות תוך כדי שינה.
אבל זאת חליפה, אני לפעמים משועשע מאיך שאנשים תופסים אותי,
קשוח, אדיש, סנוב, מסתורי, בטח יש עוד.

אבל האמת היא שאני רגיש ובישן, כמה רגיש?
אני בוכה בפרסומת לסלקום ובסרטי וולט דיסני...
כשאני רואה קשישים אני נעצב על כמה שהזקנה מבישה בימינו.
על תינוקות אני מרחם על הסבל והרוע שהעיניים שלהם עוד יראו.
כשאני שומע על חבר או חברה שמצאו בן/בת זוג מתרחב לי הלב,
ואם זו פרידה הלב מתכווץ, גור חתולים, כלב משוטט 
מתעמלת בטלוויזיה שסיימה תרגיל מושלם ולא נחתה טוב.
כל אלה הם כמו צביטה בלב, למה אנחנו צריכים את זה,
לא היה פשוט יותר בלי אהבה, מלחמה, מוות ולידה,
כמה מלח ניגר מהעיניים!

ושוב אנחנו מול השקיעה, נוסעים באוטו, אני נוהג,
ברדיו מתנגן שיר לועזי שאני מבין ממנו מילה פה ומילה שם
בגרון מתפתח הגוש , את משקפי השמש אני לא מוריד
ולא, אני לא בוכה, נכנס לי  שקר כלשהו לעין.

אז אם תראו בפייסבוק גבר שמפזר לבבות ונשיקות בלי היכר
קבלו זאת בהבנה, יש מצב שפשוט הוא סובל מ bad hair day

כל לילה אותו חלום,
בחלום אני חוזר אל העבר, 
חוזר לנקודות בזמן ומנסה לשנות את ההיסטוריה כדי לייצר עתיד אופטימי יותר.
אני חוזר ומעלה את משפחתי לארץ לפני שהגרמנים נכנסים לפולין.
אני מזהיר את יוני נתניהו רגע לפני שנפגע באנטבה.
אני ממציא תירוץ כדי שאבא לא ייצא לעבודה באותו יום שחור.
ואני מבצע הסחה לרון ארד עד שמגיע החילוץ.
כשאני קם בבוקר אני תמיד עייף מכל המסעות בזמן
וכשאת שואלת למה אני עייף כל כך אז אני עונה "אל תשאלי איזה לילה היה לי".
את מלטפת לי את הראש ואומרת
"אני מתארת לעצמי ילד שלי, אבל גם היום יש בית ספר אז תסיים לשתות ורוץ להסעה".
בדרך לבית ספר בהסעה שוב אשמע חדשות ואחשוב על המשימות שיש לי בלילה הבא.
העולם הזה חסר רחמים ויש הרבה אנשים שאני צריך להציל מפניו.

יושב על כיסא קטן ומביט בך ישן, 
תמיד אמרתי שהדבר הקסום ביותר הוא ילד אוכל וילד ישן.
מידי פעם עולה בך חיוך ואז גם אני מחייך, 
החיוך שלך הוא נקי ותמים ושלי החיוך מהול בעצב, 
אני חושב על ילדים שאין להם את מה שיש לך,
בית חם, משפחה שאוהבת ודואגת ושהילדות נגזלה מהם.
אני חושב עליך ובעצם חושב עליי,
על כל הדאגה וכמה אני מייסר את עצמי בשאלות,
 אם נהגתי נכון במקרה כזה ובמקרה אחר.
אני חושב עליי ואני חושב על אבא שלי
 שזכה למשפחה חמה עם אשה אוהבת וצחוק של ילדים,
 שהילדות שלהם נגזלה ממנו.

אנחנו הולכים לטיול,
אתה בן 5 ואני בן  5 ועוד כמעט שלושים שנה, 
אתה מדבר בלי סוף על הכל כמעט,
 אין פרט שמצליח לחמוק ממך. 
על כמה העצים גבוהים ומה משמעות מחזירי האור על הכביש,
 שגם באופניים שלך יש מחזירי אור.
מידי פעם אתה שואל שאלה,
אם אני יודע את התשובה אני עונה ואם לא אני מחזיר את השאלה אליך
 ואתה עונה עליה בתשובה מקורית כמו שרק אתה יודע.
אנחנו מטיילים ואני מקשיב לך, 
מצד אחד אני מאושר על הזכות הזאת ושואל את עצמי מתי למדת את כל זה.
מצד שני אני עצוב כי התמימות הזאת לא תמשך לנצח.
הייתי מייעץ לך לא לגדול אבל אני יודע שזאת לא אופציה.
תן לי רק עוד קצת להתמוגג מלהקשיב לך
 וליראות אותך מאושר כמו שאני כבר לא יודע להיות.

שוכבים על המיטה, זה בוקר יום שבת ואנחנו לא רצים לשום מקום (תרתי משמע)
אני מסתכל עליך ואת כל כך יפה, 
תמיד ברגעים כאלה אני אומר עזבו אותי מכסף ומחומר בכלל, 
כל מה שאני צריך נמצא פה מולי!
אני מביט בך ורואה אותך, רואה אותך מבפנים, 
קורא את המחשבות ואת החלומות שלך.

עכשיו את ערה ומסתכלת עליי, אני שואל אותך מה את רואה?
"את העיניים היפות ואת השפתיים הרכות שלך" את עונה...
מדהים איך את אומרת בדיוק את מה שאני רואה בך!

אני מלטף לך את הפנים, כאילו משרטט אותך,
כאילו מנסה לעשות לך קופי פייסט ולצרוב אותך באצבעותיי,
 בראשי, בתוכי אבל אני יודע שאני לא אצליח לשחזר את הרגע בראש,
רק ברגע הבא, אני מנשק אותך, 
בלחיים מנסה לחדור אותן דרך הרכות הזאת ובפה כדי לטעום אותך.

אנחנו מתחילים לדבר, מזמן לא דברנו ככה, על אהבה, יחסים ופייסבוק...
את מלטפת אותי, קודם את הפנים המחוספסים ואחר כך את הכתפיים ואת החזה הצמרירי,
 את אומרת כמה את אוהבת שאני חזק, לא רק פיזית וכמה זה נותן לך תחושת בטחון.
אותי זה ישר זורק לדימויים...
אני חושב על היחס שבין אוויר לבלון,אני הבלון ואת האוויר שבבלון,
 האוויר הוא מה שמחזק את הבלון והבלון הוא שמחזיק את האוויר,
בלי הבלון האוויר ישתלב עם שאר האוויר בחלל
ולא תמצא בו דבר שמייחד או מבליט אותו,
בלי האוויר הבלון הוא סתם גומי רופס וחסר שימוש,
אין יעוד לאוויר בלי הבלון ואין לבלון תכלית בלי האוויר.

לידינו ישן ילד, שלנו ורואים שהוא שלנו,
 רק כשאני מביט בילדים שלנו אני מצליח להפנים שיש בי אולי משהו יפה.
בינתיים מגיע עוד ילד ונשכב לרגלינו,
אני יודע שזה רגע כמעט מושלם ומצד שני זהו רגע שאומר שהרגע הקודם נגמר.
אני מלטף אותך ומנשק אותך,
הרגע הזה היה מושלם אם הייתי מצחצח קודם שיניים...

המשך הסיפור על אודי....

"מתהפכת לי הבטן מהמחשבה על הריון עכשיו, אני הרי עוד ילדה בת 20 בקושי,
אני בקושי מצליחה לדאוג לעצמי אז לתינוק עכשיו זה לא בא בחשבון.
ואמא שלי תהרוג אותי, היא הזהירה אותי מ"שטויות" כאלה!
טוב זה עוד לא סגור, אני מאחרת רק בכמה שבועות, יכול להיות שזו אזעקת שווא.
אני אחכה עוד כמה ימים ואם לא אקבל אז אלך לקנות ערכת בדיקה..."

אחרי  שבוע נוסף פניתי לקצינת ח"ן בבסיס, היא ארגנה לי ערכה והייתה איתי
כשגיליתי שזה באמת קורה, זהו אני מרגישה שחרב עליי עולמי,
שהגעתי לצומת טי ומאחורי שיירת מכוניות וכולם מצפצפים לי, אין זמן!

החלטתי, אני הולכת על זה, אני מפסיקה את ההיריון הזה.
אולי מתוך המחשבה אגואיסטית אבל זאת ההחלטה שלי.

נקבע לי תור לעוד שבועיים ומכיוון שלא שיתפתי אף אחד חוץ מאת קצינת הח"ן 
ביקשתי ממנה להתלוות אליי, אלה היו שבועיים הארוכים בחיי,
שבועיים נטולי שינה ובכלל נטולי רצון לחיות או לשמר חיים...

בערב לפני רציתי למות, אודי נהרג לפני פחות מחודש ולא הספקתי אפילו להתאבל עליו
ועכשיו אני הולכת להרוג גם את הילד שלו? 
איזה בנאדם נוראי אני?
יש לי רעיון, אני מקווה שאני לא חייה בסרט...
 אני מבטלת את הכל, 
אולי אני לא מסוגלת לגדל ילד היום אבל אני יודעת מי ישמח לגדל את הילד של אודי.

באותו רגע התקשרתי לקצינת הח"ן וביקשתי שתפנה להורים של אודי, 
תספר להם את הסיפור ותציע להם את הילד, הרי זה הדבר היחיד שנשאר להם ממנו
ובכלל, זאת המשפחה היחידה של התינוק הזה,
 שאני לא מאמינה עדיין שאני קוראת לו תינוק ושלי, אבל צריך להודות על האמת,
אולי יום אחד עוד כמה שנים כשאתבגר אוכל להיות לו אמא, 
בינתיים יש לו סבא וסבתא שצריכים אותו לידם!

את אודי הכרתי בגדוד, שנינו היינו במפקדה,
ג'ובניקים, שני הפכים גמורים.
אודי בן יחיד למשפחה דתית מישוב בדרום הר חברון,
הוא רצה ללכת לקרבי אבל אמא שלו אמרה שעל גופתה הוא ילך לקרבי
ולא התחשק  לו להרוג אותה רק בשביל זה אז הוא התגייס למסלול 02
ונתן לה עוד כמה לילות לישון בשקט.
אני לעומת אודי תל אביבית בת למשפחה הכי רחוקה מכל מה שקשור לדת,
יש לי ארבעה אחים, כולם גדולים ממני, אני הכבשה השחורה של המשפחה.
אחת שאם משהו יכול להשתבש לה אז הוא ישתבש.

החיבור עם אודי לא היה טבעי וגם לא קל בהתחלה,
בסך הכל זה לא מקובל בחברה שהוא בא ממנה לפתח קשרים עם בנות,
לא ברמה של רומנטי אפילו, רק ידידים, אבל כנראה שיש דברים שנועדו להיות
ובאחד מערבי הסגל עם קצת נרגילה והרבה אלכוהול הכל פתאום השתחרר
(גם החזייה שלי... )
לא זוכרת מה קרה באותו ערב, רק שמאותו ערב אודי ואני כבר לא הסתכלנו אחד על השנייה
באותה צורה ובאופן שהפתיע את שנינו הקשר התהדק.
אודי השביע אותי שלא אספר עלינו לאף אחד, "אם בישוב ידעו אין לי לאן לחזור"...

אז ככה התנהלנו לנו כמה חודשים עד אותו יום ארור,
אני לא יודעת בדיוק מה קרה,
רק שבגדר שסמוכה לכביש 12 הייתה חדירה של מחבלים ממצרים,
הם תקפו רכבים על הציר, באחד הרכבים ישב אודי שלי, הוא לא הספיק לעשות כלום,
לפי מה שהבנתי הוא בכלל לא התעורר לפני שהכדורים פילחו את בשרו.

ההלוויה הייתה בהר הרצל, עמדתי במרחק מה ומאחורי חומת אבן והתייפחתי לי,
מצד אחד לא רציתי שישאלו למה אני כל כך מתייפחת ומצד שני לא רציתי להיראות 
חסרת רגישות ולא להגיע, לשבעה לא הלכתי, לא יכולתי להסתכל להורים של אודי בעיניים.

הבנות מהבסיס סיפרו כמה קשה היה לשבת עם הוריו 
ולשמוע שאודי נולד אחרי טיפולים לא פשוטים ועכשיו אין להם כלום,
לא נשארה להם סיבה לחיות, אם רק היה משאיר משפחה ילדים, משהו...
ואז נזכרתי שלא קבלתי מחזור החודש....

המשך יבוא...

כבר חמישה ימים שאת לא בבית, ביום חמישי הלכת לרופא 
שאמר  שהוא לא שקט עם תוצאות הצילומים שהוא רואה,
הגעת למיון וכעבור כשלוש שעות התקשרת ואמרת לי "מאשפזים אותי"...
כשהילדים חזרו מבית ספר סיפרתי להם,
הם לא מפונקים ויודעים להסתדר גם איתי, הכוונה רק איתי או איתי בלבד...

בהתחלה חשבתי שיום יומיים ואת בבית, אבל לא, זה מתעכב ואני מתגעגע,
כל הגוף מתגעגע!
אני הולך להסתכל על הילדים כשהם ישנים ורואה אותך דרכם.
אני מחפש את הריח שלך בבית אבל אין לו זכר.
הידיים מתאבנות בלי הצורך בעדינות לגעת בך.
הפה יבש כי את לא פה בשביל לרענן אותו,
גם את נטעם שלך כבר כמעט שכחתי.

בלילות אני לא ישן,
מה יש לי לישון אם הצד שלך במיטה ריק?
זאת מיטת king size רק מה שווה המלך ללא המלכה?
אני יושב על המחשב, כותב וחושב עליך,
מנגב עוד דמעה, עם כדור טניס בגרון אי אפשר לדבר, לשתות ולאכול.

אני מסתובב בבית ומחפש אותך,
אני יודע שאת לא פה, אין לי שליטה על זה,
זה פשוט חזק ממני, לחפש אותך בתוך השקט הזה.

הקרוב תחזרי ונחזור כולנו לשגרת יומנו, 
תזכירי לי מידי פעם כמה התגעגעתי אליך וכמה חסרת לי.
תמיד אומרים שאתה לא מעריך את המובן מאליו עד שלוקחים אותו ממך,
רק תחזרי להיות מובנת מאליו ואני מתחייב להתרגש ממך בכל יום מחדש!

יצאתי למרפסת לתלות כביסה, יחף עם בוקסר וגופייה 
סתם כי לא התחשק לי להשקיע...
רותם החברה שלי חופרת לי שאני לא עוזר בבית,
אני אראה לה מה זה, אני אסיים את כל המטלות וכשהיא תגיע הביתה 
היא תנזוף בי ואני אוציא אותה כזאת קטנה...

על משטח הבטון של מתקן הכביסה התרוצצו אלפי נמלים אדומות,
אני כמו בריקוד מאולתר מקפצץ, רק שלא יטפסו עלי.
אבל זאת הייתה כביסה מהמכונות של הפירורים, גרביים,
תחתונים, חזיות וכל מיני דובונים, כיפות וכו'...
כך שלא היה לי סיכוי מולם ונכנעתי לקצב...

נמלים החלו מטפסות על רגליי, כאילו מחפשות משהו ספציפי,
זאת ההגדרה המדויקת לנימול...

אבל הן לא הסתפקו בטיול, אחת אחת הן החלו נושכות/עוקצות אותי,
בשלב הזה הבנתי לאן הן הגיעו ומהו עומק החדירה לשטח האויב (אני האויב)

כל נמלה שנגסה בי נשארה במצב כאילו הן קיבלו פקודת "תפוס'תו"
ולא ישחררו לפני שתתקבל פקודת ביטול.
האמת שסקרן אותי הכאב, כי זה היה כאב מונוטוני, כזה שאפשר להתמכר אליו.
כמו הישיבה אצל מקעקע או מדקר, או כמו כשכואבת לי השן ואני נושך אותה 
מידי פעם כדי להרגיש את הכאב ולוודא שהוא עוד קיים...

נזכרתי בסיפור של אתגר קרת שבו ילד מאלף צבא של נמלים
ובעזרתו נוקם בכל מי שעשה לו רע אי פעם בחיים...
זה גרם לי להיזכר באקסיות שלי ובכל הילדים שהצקתי להם בבית ספר.

עכשיו הכאב הפך למטריד והייתי בטוח שזה קשור לאקסיות שלי,
רציתי להוריד את הנמלים ממני, במבט שהעפתי לכיוון אזור החלציים 
הבנתי שאלה נמלים קרנבוריות ואם לא אזדרז הן תעשנה ממני מסננת.

בשלב הזה אני פותח עיניים ואני רואה מולי את רותם שלי, וואו זה אמתי,
באמת האקסיות שלי התנקמו בי, 
רותם היפה בחלוק לבן ועם כפפות גומי חד פעמיות על הידיים,
"מה את עושה פה?" אני שואל אותה...

"אני? אתה שוכב אצלי במרפאה ושואל מה אני עושה פה?
אתה פשוט דביל, מה לעזאזל ניסית לעשות?
מצאו אותך שוכב מחוסר הכרה בכניסה לבית אחרי ששכבת על קן של נמליי אש"

"יצאתי החוצה לחפש אותך והחלקתי על האגו שלי...."
(מקווה שיצאתי מזה בשלום)

קיץ '96 ילד בן 17 כמעט ובחורה בת 24 נפגשים בקטיף אגסים ברמת הגולן.
הוא תלמיד תיכון בישיבה תיכונית,
היא קיבוצניקית שחזרה מטיול אחרי צבא בדרום אמריקה.
מכירים ומתיידדים, הוא חיפש אוזן קשבת וכתף חמה,
היא מצאה נפש תאומה ומישהו "לרוץ" אתו....

יש חיבור ונרקמת ידידות, פער הגילאים אינו מורגש,
החומות נשברות וניצתת אהבה.
לחברה זה קשה לעיכול אבל הם מתעקשים לתת סיכוי, 
לא לוותר מהר מידי, להלחם על על האהבה. 

הוא כבר בכיתה י"ב והיא לומדת מקצוע,
הוא לומד נהיגה והיא נהג הבית שלו כשצריך.
כל סופ"ש נפגשים ורוקמים זוגיות.

הוא כבר בצבא והיא מתגעגעת
לסופ"ש תמים ונטול דאגות של מוזיקת מעליות 
בגלגל"צ, ברקע של התכרבלות טהורה.
ביום ראשון מקפיצה אותו לרכבת,
הוא צריך להגיע לאילת לבסיס, 
עם התיק הגדול והנשק באופן רשמי הוא כבר לא ילד..

הוא כבר בן 21 והיא 28 , היא בלבן והוא בירוק פשתן,
הוא שובר את הכוס על אי בבריכה והיא רוקדת.
עכשיו זה סגור ואין מקום לספקות, לערעורים או הרהורים.
הוא והיא זה בפלומבה!

הוא בן 23 והיא תעשו את החישוב, 
נוסעים בערב שבת כדי להקל על הכאב,
עד הבוקר כבר יאספו לחיקם בן ובת.
זה כבר לא משחק והאחריות היא עצומה,
מסיפור אהבה זאת כבר משפחה.
מאז הצטרף גם אח קטן שהביא עליהם את האביב
ויש אור בבית שרק הולך ומתעצם.

והיום הוא כבר לא ילד וגם היא לא, אבל האהבה היא כל כך תמימה,
כמו שני ילדים בפינות המשחקים בגן חובה, משחקים בכנות ובתמימות
מחפשים שלמות והם ממש שם, מרגישים כמו אוגר על גלגל,
מניעים את האהבה באהבה! ולא מרפים, כי את האהבה צריך להאכיל
כדי שיהיה בה הכוח להניע את הגלגל!


*דיקי שלי, את משלימה אותי, בלעדיך אני כלום! 

יושבים במסעדת המבורגרים, כל אחד והלחמנייה שלו,
אני עם 220 גר' והיא עם 160, צריך ריכוז.
לא לטפטף על הבגדים ושלא תיפול הקציצה החוצה.
כמובן שאני מסיים לפניה, 
מנקה את הפה במפית וגונב לה מידי פעם חתיכת צ'יפס.
עכשיו היא נאבקת בשארית הכריך ואני פנוי להביט בה.

היא עברה הרבה ורואים עליה, היא החברה הכי טובה שלי
ועדיין אני בטוח שאני לא מכיר אפילו פסיק ממנה, ממי שהיא באמת.

היא יפה וסובלת, אני מסתכל לה בעיניים, העיניים המהפנטות שלה,
פעם היא סיפרה מה ההשלכות של צבע העיניים הזה, 
כמה קשה ליקוי הראייה ואיך זה בא לידי ביטוי,
אני זוכר שלימדה אותי שאם מסתכלים במרכז העין 
רואים את עצמנו בקטן, 
רואים איש קטן ולכן זה נקרא אישון...

עכשיו אני בוהה בה, אני לא שם לב שהיא סיימה לאכול,
"הן ירוקות, העיניים ירוקות! כולם חושבים שהן כחולות אבל הן ירוקות"
אני רואה, הן באמת ירוקות, ירוק בדולח.
היא מתחילה שוב לספר על צבע העיניים אבל אני לא שומע,
אני מסתכל לה באישון ורק רואה את עצמי בתוך מסגרת עגולה 
של ירוק בדולח!

היא שוכבת מולי על ערימת הגרעינים בגורן,

אני מעביר בשערה אצבעות מחוספסות מעבודת טוריה,

אחר מלטף את פניה והם רכים כקטיפה, ככותנה.

את התבואה קצרנו בשבוע שעבר ערב חג השבועות,

היא הכי אוהבת לרוץ בשדה, לחוש בכפות ידיה את השיבולים 

הדוקרות, לכופף אותן מעט ולהביט איך הן מרימות ראש בחזרה,

בכזאת נחישות ראויה לציון, כאילו אומרות "דבר לא ישבור אותנו"

ועכשיו אני מולך, עורך לבן בוהק ורך, עינייך הירוקות מבצבצות מידי פעם

מתחת לעפעפיים, שפתייך חושניות ומזמינות ואת כולך מתמסרת לגרעינים,

נותנת לגופך לשקוע באטיות .

אני מעביר יד אחת בשערך ויד שנייה בגרעיני החיטה 

ומרגיש איך שתי אהבותיי מתמזגות בשתי ידיי ברגע אחד. 

סגרתי אותו עם הגב לקניון, אין לו עכשיו לאן לברוח 
רק להיכנע ולבוא איתי.
הוא המוסטנג הכי אצילי בעדר, המנהיג!
ומאחוריי במרחק מה עומד כל העדר ומייחל לרחמיי...

אבל זהו מבחן הבגרות והגבריות שלי,
בלי מוסטנג אין לי טעם לחזור למאהל,
להמיט חרפה על משפחתי ועל השבט כולו!
ובחרתי לבודד את האחד,
 זה שבלעדיו יהיה קל יותר לשבור את העדר.
ולשבט לא יהיה כלל ספק שאני ראוי!

*****************

אני עומד מולו, הוא צ'ירוקי קטן וכחוש.
אני עם הגב לקניון, כל כך קרוב לשפת הצוק
כך שאני מרגיש בעקביי את מערבולות האוויר החם העולות מן העמק.
אני רואה אותו מולי ומאחוריו העדר, המשפחה שלי.
אילו רק רציתי הייתי מזנק ברגע מעליו, הוא אינו מהווה עבורי אתגר
ואילו רק רציתי הייתי מזנק מעבר לקניון לצוק מהעבר השני.

אבל זהו מבחן הגבריות שלו ואם יביא אותי אתו לשבט הוא יזכה לתהילה
ותיחסך ממנו החרפה!
ואני? אני מוסטנג, אני כמו רוח רפאים, רגע אני פה וברגע שאחרי אני זיכרון רחוק!

הוא לא אוהב אותי יותר!
מאז הפריחה ההמונית הזאת מהעבודה הוא כבר לא מסתכל לכיוון שלי.
וזה לא שעבר בינינו חתול שחור או שאמרתי משהו לא במקום 
הוא פשוט כבר לא נוהג בי כבעבר... 

שאלתי אותו אם אני לא מרגשת אותו יותר, או שזה בגלל שאני דורשת תשומת לב 
וטיפול מסור יותר מההיא אבל הוא לא ענה.

אני בינתיים יושבת ומחכה לו, בסוף הוא יתגעגע אליי,
לנהמות שאני משמיעה כשהוא נותן לי בראש.
לאיך שאני נוצצת אליו כל יום שישי כשהוא בחופש ויש לו טיפה זמן להתייחס אליי.

אבל מחר יום ראשון ולפני שהוא יצא לעבודה הוא יגניב אליי מבט,
יעלה בו חיוך בזווית הפה והוא ייזכר בבילוי שלנו מסוף השבוע.
ואז ייכנס לפריחה היפנית אוטומטית ליסינג שלו, עם ה"חינמון" 
יכניס לדרייב ויעלם לי במורד הרחוב ואני אמתין לו פה בגראז'
אשתדל להיות יפה ולשתוק, אחרי הכל אני שלו, זה רשום לי ברישיון!   

כל יום בשעה  ארבע בדיוק אני הולכת עם אמא לגינה, אנחנו מגיעות לשם אחרי טיול קצר בפרק,
 אמא שלי כבדת ראיה ואני מנחה אותה בהליכה בחוץ,
 זה לא מובן מאליו שילדה בת חמש תסייע בכזאת מסירות ובגרות לאמא שלה.
 כשאנחנו מגיעות לגינה אמא מתיישבת על הספסל עם חברות ואני הולכת לשחק עם חברות וחברים שלי.

את ג'ני הכרתי בגינה, היא באה בדרך כלל עם אמא שלה אבל לפעמים גם עם סבתא שלה.
לג'ני יש מבט עצוב בעיניים, באחד המשחקים שלנו יחד היא לחשה לי שסבתא שלה לפעמים אלימה אליה,
 לא דווקא פיזית, גם מילולית.
סבתא של ג'ני לא אוהבת אותה, היא אומרת לאמא של ג'ני שחבל שהיא אימצה את ג'ני,
שעם המבט המסכן שהיא נתנה בהם כשבאו לראות אותה הן היו צריכות להבין שמשהו איתה לא בסדר.
אני מקשיבה לה ומזדהה איתה, אבל מה אני כבר יכולה לעזור לג'ני,
אני בסה"כ עוד כלבת נחייה, אני מקשקשת בזנב ומזמינה את ג'ני לרחרח לי את הישבן...

כל ערב אותו סיפור, אני יושב מול חלונה וצופה בה מכינה ארוחת ערב.
אני אוהב את העדינות שבה היא בוחשת בסיר המרק,
 אני אוהב את שיערה הגולש ואת איך שהיא אוספת אותו לגולגול כדי שלא יכנסו שערות לאוכל.

לפעמים היא יוצאת עם חברים ובדרך מבלי לעצור היא מגניבה אלי מבט ספק מרחם ספק של סלידה
ואני לא לוקח ללב,  היא לא מכירה אותי כמו שאני מכיר אותה, 
אני יודע שאיפשהו עמוק בפנים היא רוצה שאני אהיה שלה.
אבל אני? אני חתול רחוב, מבהיל אנשים שמרוקנים את הפח 
ומפריע לישון בלילות כמו איזו חתולה מיוחמת...

זהו זה, עוד רגע זה הכול נגמר!

עומד על הגשר ומריץ את החיים המזופטים שלי אחורה בראש,

בכל תחנה יש איזה מסמר שינעץ בארון הקבורה שלי. 

רק לא לקבל רגליים קרות...  

 חחחח  גם אם אקפוץ אקבל רגליים קרות,

די תהיה רציני רגע, אתה רוצה לקפוץ לא? בטח רוצה!

אוקיי ממשיך כמו בתכנון...

עוברים לי עכשיו בראש כל הגורמים בחיי שהובילו אותי לרגע הבלתי אפשרי הזה.  

הילדים בבית ספר שהקניטו אותי רק בגלל שהייתי מלא קצת יותר מהממוצע,

הילדה שדחתה את החיזורים שלי,

המורה שהחליט שאני לא ממוצע מספיק בשביל בית הספר שלו,

המפקד שלי בצבא שמשום מה לא אהב את הפרצוף שלי

וה"חברים" לעבודה שחשבו שתפסו פראייר!

אני אגרום לכולכם להצטער על זה,

אתם תהיו עם רגשות אשם שלא יתנו לכם שלווה עד יומכם האחרון! 

כשתהיו על ערס דוויי בשיבה לא טובה תריצו את חייכם אחורה

ותדעו מה עשיתם לא נכון שזה מגיע לכם!

רגע, אם אני קופץ זה אומר שהם ניצחו אותי?

שהם שברו אותי? לא לא לא, על גופתי!

חחחחח, אני משעשע כשאני כועס, טוב די עם זה,

מחשבות שליליות, מחשבות שליליות....

אבל רגע, הרי הם אפילו לא מודעים לעוול שהם גרמו לי.  

הילדים בגן, המרוחים נזלת מה יש להם היום?

כלום! מכורים לעבודה ורצים אחרי המשכנתא.  

רונית שדחתה את הצעת החברות שלי

התחתנה עם רותם והוא עזב אותה ואת התאומים הסיאמים שלהם,

כל היום היא רק מנסה להפריד בינייהם כשהם רבים....

המורה שלי מהתיכון קיבל שפיץ ממשרד החינוך

והיום הוא מלמד מלאכה בבית ספר לבנות באום אל פאחם....

להיות נגד, רס"ר בסיס לחשוב שאתה אלוהים

ואז לצאת לפנסיה בגיל חמישים ולהבין שפה זה האזרחות

וכל מי שאמר לך נתראה באזרחות ממתין מאחורי הש"ג...

והחברים לעבודה?

הם כבר יסבלו כשיראו אותי מחייך ואומר להם בוקר טוב בכל יום. 

אז אני אומר, מי שיש לו בעיה איתי שיקפוץ!  

אני הולך הביתה לשתות בירה עם החתול שלי מרפי  מוווואאאההההה

כשהייתי ילד הייתי מה שנקרא "ילד כאפות", מין חנון כזה דחוי חברתית

משום מה לילדים קשה עם השונה, במיוחד כשהוא מוציא מאיות במבחנים...

היינו כמה חנונים בעלי תחומי עניין דומים, התחברנו כקבוצה שלומדת יחד, משחקת יחד

וחוטפת מכות יחד, ילדות עליזה שכזאת...

בהפסקות ואחה"צ היינו קובעים ונפגשים כדי לשחק מבוכים ודרקונים,

במשחק אתה שט על כנפי הדמיון ויכול להיות מי ומה שאתה רוצה,

אני חלמתי להיות לוחם.

לא רק במשחק אפשר להגשים את הרצונות, גם בחלומות...

בלילה החלומות שלי היו חוזרים על עצמם שוב ושוב, עדיין הייתי חנון

אבל היו לי כוחות על, סוג של קלארק קנט "סופרמן" אבל יותר!

כל כוחות העל האפשריים היו לי, חסין אש וכדורים, עייני רנטגן, כוח בלתי מוגבל,

יכולת טיסה וכול מה שיכולתם לדמיין...

גם בחלומות היו מתנכלים לי, אבל בחלומות הייתי סופר חנון!

מי יכל עליי? הייתי כולא את הפושעים ואת הערסים מבית ספר

ומהרחוב, מתעופף לי על הגגות והייתי אליל הבנות!

*****

בחזרה לחיים האמתיים, שם זה הלך קשה יותר...

את התיכון עברתי בקושי, אחרי שהעבירו אותי לכיתה של החינוך המיוחד 

לצורך מה שנקרא בעגה מקצועית "מעצר הגנתי"

הכל בכדי לשמור עליי ולדאוג שאגיע לטקס הסיום עם רוב האיברים איתי...

לצבא התגייסתי עם פרופיל 64, כנראה שמשקפיים, אסתמה, ייבשה בלב,

הפסקות נשימה בשינה ובקע יפריעו לי להיות לוחם שייטת.

אחרי טירונות של שבועיים במחנה שמונים לקורס שלישים והופ לקריה,

תפקיד עאלק סודי, פשוט לא ממש גאה בו...

רוב השרות עבר רגוע, הצבא הוא כור היתוך 

במיוחד כשאתה עושה מה שהחזקים ממך דורשים, הייתי סנג'ר...

אבל הייתה נקודת אור, אור קראו לה, הפקידה של השליש.

היא לא הייתה חנונית בכלל, אפילו לא קרובה לזה,

 היא הייתה החיילת הכי יפה בצה"ל!

אבל היא ידעה שאם היא תתחיל להסתובב עם מחזרים זה לא ייגמר בטוב.

אז היא התחברה עם הלא מקובלים ובאופן אוטומטי היא הפכה לאחת מאיתנו,

גם היא הפכה לאוויר, אבל לא בשבילי אני רציתי אותה בכל מאודי,

לא היה לי סיכוי אצלה, זה כמו הסיפור של הגיבן מנוטרדאם, בערך...

בכל זאת נהניתי לבלות איתה, היינו יוצאים לצהריים ביחד בעזריאלי,

נוסעים יחד באוטובוס הביתה ולפעמים אפילו נפגשים בערב, היא תמיד אמרה שאני חמוד,

מה חמוד? עם חמוד לא הולכים למכולת! או שכן? לא, חמוד שולחים למכולת...

*******

באחת הפעמים שהלכנו לאכול בעזריאלי שמענו צעקות מכיוון הכניסה לקניון,

"אקדח, אקדח", השומר צעק בניסיון להניס את המחבל  שהתכוון להיכנס פנימה,

המחבל עם אקדח שלוף התחיל לברוח, רצה הגורל והוא ברח ישר לכיווננו, 

אור ואני קפאנו במקום, לא הצלחנו לזוז בכדי לברוח ממנו.

ואז בשבריר שנייה המחבל עצר, הרים את האקדח וירה כדור אחד,

אני באינסטיקט של רגע קפצתי והשכבתי את אור על הרצפה.

האמת שחשבתי בדיוק על דמות ה"סופר על" ואמרתי לעצמי שזאת הזדמנות 

לנקודות זכות אצל אור, שתבין שאני לא רק חמוד, 

אולי הזיתי אבל דמיינתי עצמי מינימום סופרמן...

 בינתיים זינק על המחבל המון זועם והוא נוטרל לבית לווינשטיין, 

אחרי כמה שניות ששכבנו ככה על המדרכה פתאום אור צועקת "נפצעת, נפצעת"

איפה? שאלתי, האמת שלא הרגשתי כלום בהתחלה,

כשראיתי דם כבר אבדתי את ההכרה ופינו אותי לתל השומר...

הייתי בתרדמת כחודש, 

כשהתעוררתי הייתי בחדר טיפול נמרץ בבית החולים,

מסביבי שלושה רופאים שנראו מופתעים שאני חי ושאלו אותי כל מיני שאלות.

התברר לי שהכדור חדר לי לעמוד השדרה ושיתק אותי מהמותניים ומטה,

עשו לי כמה בדיקות ואז יצאו כדי לאפשר לי לנוח,

אחרי כמה שניות נכנס חזרה אחד מהם, "יש לך ביקור, אתה מסוגל לקבל?"

הוא לא חיכה לתשובה, "בואי תכנסי"!

אור נכנסה, מסתבר שבאמת הצלתי אותה ושמאז האירוע היא לא זזה מהמיטה שלי,

"אתה גיבור" היא אמרה לי, "כמו בחלומות שלך".

"סיפרתי לך על החלומות שלי?" שאלתי,

"לא, ראיתי אותם דרכך בזמן שישנת..." היא אמרה וליטפה לי את המצח...

את סיגל הכרתי בתחנה מרכזית, היא בדיוק חזרה מהלימודים 

ואני הברזתי מהעבודה, מבחינתי זאת הייתה אהבה ממבט ראשון.

לה לקח קצת יותר זמן להיפתח אליי, אבל לא הייתה לה ברירה כי אני לא ויתרתי עליה.

מאז שפגשתי אותה לראשונה כל חיי סבבו רק אותה.

סיגל היא התגלמות היופי בעולם וידעתי שאסור לי לוותר עליה.

היינו מטיילים ביחד בחנויות במדרחוב והיינו יוצאים לאכול 

ג'אנק פוד ובערבים יוצאים לשתות, היא תמיד שתתה מרטיני, היה לה קטע כזה,

אני שתיתי קולה, מישהו צריך הרי לנווט הביתה בסוף הערב...

אחרי כחודש עליתי אליה לדירה לראשונה, לא קרה בינינו כלום,

אני לא רציתי ללחוץ, פחדתי שזה ירחיק את סיגל ממני, 

שהיא תרתע ותקבל רגליים קרות.

תמיד כשעליתי אליה ללילה ישנו בחדרים נפרדים ותמיד עם דלת מפרידה,

עבורי זה היה מעל ומעבר למה שיכולתי לבקש,

הייתי מקרב את האוזן לדלת או לקיר ומקשיב לסיגל מזמזמת שיר,

מתקלחת או סתם הולכת ומתופפת עם כפות רגליים יחפות על הרצפה.

אני הייתי מאושר, אבל סיגל נראתה לי עצובה מיום ליום יותר ויותר.

דאגתי לה, איך בחורה יפה כזאת עם גבר כמוני, שאוהב אותה עד מוות 

יכולה להיות ככה עצובה? זה לא חוקי!

אבל לא לחצתי עליה, לא רציתי שתכנס לפאניקה בגללי.

באחד הימים חזרתי  בצהריים אליה הביתה והדלת הייתה פתוחה לרווחה,

נכנסתי פנימה, חיפשתי אותה.

עברתי בכל החדרים בבית וקראתי לה תוך כדי אבל לא הייתה תשובה.

כשבאתי לצאת הופיעו מולי שני שוטרים ורופא, (ידעתי שהוא רופא רק בדיעבד)

"זאת סיגל נכון? קרה לה משהו?"

"קודם תשב" אמר הרופא...

"תגידו לי שלא קרה לה כלום! תגידו לי שהיא בסדר" צעקתי לעברם...

הרופא ראה שאני מתחיל להזיע ולהתבלבל, הוא חיבר אותי למוניטור של לחץ דם.

ונתן לי זריקת מורפיום, הרגשתי את עצמי רפוי ורגוע פתאום...

"עכשיו תספר לו" אמר הרופא לשוטר הגבוה מבין השניים.

"כן, לצערי" אמר השוטר, "זאת סיגל, היא הוציאה נגדך צו הרחקה, היא אמרה 

שכבר חודשים עוקב אחריה איזה תימהוני וישן בחדר המדרגות של הדירה שלה... "

גלי ואני יוצאים כבר שלוש שנים, מהם שנתיים שאנחנו גרים יחד.
יש לנו מסורת, ביום השנה שלנו אנחנו יוצאים מאוחר בלילה ונוסעים למצדה,
תופסים פינה שקטה ומבשלים קפה על המדורה.
יושבים מחובקים עטופים בשמיכת צמר ומחכים לזריחה.
וכשמתחיל לעלות אור ראשון אנחנו שמים מוזיקה ורוקדים מחובקים כמו סהרורים,
וכשהשמש  מבצבצת מעל הרי אדום אנחנו מקנחים בנשיקה חמה ורטובה

רק בשביל הרגע הזה שווה לשמר את הזוגיות הזאת לשנה נוספת.
בכל פעם (פעמיים סה"כ) שירדנו למצדה הפתעתי את גלי בדרך מקורית,
בשנה הראשונה נתתי לה מפתח לדירה שלי, רמז לרצון שלי לעבור לגור יחד,
בסופו של דבר עברנו לדירה שלה, 
אחרי הכל אני חייתי בשכירות והיא גרה בדירה הישנה של ההורים שלה.

בשנה השנייה נתתי לה את נלה, כלבת סאן ברנארד שתעביר לה את הלילות הקרים
כשאני עובד משמרות או כשאני במילואים, סה"כ נלה מאוד מזכירה אותי,
שנינו שמנמנים, עצלנים ושעירים במרקם דומה.

חשבתי איך להפתיע את גלי השנה ולא היה לי ספק שהפעם אני עושה את המתבקש
ומציע לה להתחתן איתי!
תכננתי את הכל עד הפרט הקטן ביותר, טבעת ויין, ארוחת בוקר שתגיע אלינו 
וגולת הכותרת היא שממצדה אנחנו ממשיכים לסופ"ש באילת!
מלון חמישה כוכבים כמו שתמיד חלמנו, הרי למה אנחנו עובדים קשה כל כך?

************

הגיע היום המיועד ואני מרוב התרגשות לא הצלחתי לישון דקה,
רק הסתכלתי על השעון בחדר השינה וראיתי איך השניות זוחלות להן לאטן...
התכנית להעיר את גלי בשתיים עשרה בלילה, לצאת באחת ועד ארבע להיות במצדה.
בעשר כבר ראיתי שאין סיכוי ואני לא אירדם, הסתובבתי בבית חסר סבלנות,
מידי פעם מוציא את הטבעת ונפעם מעצמי, איך בחרתי כזאת טבעת יפה.

*****

סוף סוף הגיע השעה שתיים עשרה, אני מעיר את גלי ומכין לה תה, 
מניח לה אותו ליד המיטה והולך לארגן את האוטו, 
על כל נגלה שאני עושה לאוטו אני עובר במיטה ומנער את גלי,
 "יאללה קומי כבר, שלא נפספס את הזריחה"...

בנגלה האחרונה אני רואה שגלי תפסה את מקומה בספסל האחורי והלכה לישון מתכסה
בשמיכת צמר שנמצאת בדרך קבע באוטו,
אני נועל את דלת הבית ומחביא את המפתח כדי שהדוג קיפר תוכל להוציא את נלה לטיול.
יוצאים לדרך, אני שם לי גלגלצ ולידי אספקה של חטיפים ובקבוק קולה עם מים קפואים בתוכו.
הכל כדי להישאר ערני, אחרי כשעה נסיעה אני נזכר ששכחתי את הטלפון הנייד, 
לא נורא אני חושב לעצמי, גם ככה התכוונתי לקנות טלפון חדש באילת בחנות סמסונג
הפטורה ממע"מ.

*********

אני מצליח להישאר ערני במידה ומידי פעם אני מצנן את הפנים עם בקבוק המים הצוננים
אחת לכמה דקות אני מביט אחורה במראה ורואה איך השמיכה עולה ויורדת 
בקצב נשימותיה של גלי, בכל פעם שאני חושב עליה אני דומע.
אני חושב על חתונה, בית וילדים...

הקילומטרים עוברים במהירות ואני מגיע לבית הערבה,
בטרמפיאדה אני מבחין בתייר, בחור צעיר עוצר טרמפים, 
הוא נראה עייף ומיואש ולי ממש חסרה חברה, 
באנגלית קלוקלת אני מנסה להסביר לו לאן אנחנו נוסעים
 ואני מספר לו בשקט כדי לו להעיר את גלי  מה התכנית שלי,
"אני הולך להציע לה נישואין" אני אומר לו, מזל טוב הוא אומר,
הוא מביט אחורה "זאת המאושרת?" , "כן, זאת גלי האישה של חיי" אני עונה.

 "לא נעים לי להפריע לכם, אני ארד פה" הוא אומר
אני מנסה לשכנע אותו להישאר אבל הוא מתעקש לרדת
 בטענה שהוא רק מנסה לצמצם מרחק לאוטובוס ושהוא יתפוס אותו בכל מקרה.
תכל'ס זה נראה לי מוזר איך ברגע הוא שינה את דעתו וביקש לרדת,
 "מה אפשר לצפות מאדם הזוי שנוסע בטרמפים בשעה כזאת" אני ממלמל לעצמי...
התייר יורד, מברך אותי ונפרד לשלום.

גלי ואני נוסעים עוד כחצי שעה ומגיעים למרגלות המצדה, 
אני מטפס לאתר בנסיעה אטית, מחנה את הרכב ברחבת חניון הלילה, 
מרתיח את המים לקפה ורק אחרי שהקפה מוכן אני הולך להעיר את גלי 
שישנה כמו דוב בשנת החורף,

אני פותח את הדלת ומתחיל לרעוד, "אני מת, אני כל כך מת",

נלה מנערת מעליה את השמיכה וקופצת החוצה לפיפי...