את מוקי הכרתי בתיכון, למדנו יחד בבית ספר קיבוצי אזורי.
מאיפה השם מוקי אתם בטח שואלים? זה מסוג הדברים שקורים בקיבוץ,
מישהו מתחיל לקרוא לך באיזה שם הזוי בגלל איזו שטות ומזל טוב,
זה מה שיהיה רשום על המצבה ביום מן הימים...
מוקי היה ילד לא סטנדרטי, תמיד הלך נגד הזרם, תמיד הלך עם האמת שלו.
לא היה שיעור שאותו סיים בתוך הכיתה,
כשלי היה מסתיים יום הלימודים מוקדם יותר משלו היינו קובעים,
מוקי היה מנצל רגע של חוסר ערנות של המורה וקופץ החוצה מהחלון...
בטיול שנתי של כיתה י"א טיילנו בנגב ולנו במצפה רמון באוהלים,
כשהגיעה שעת כיבוי אורות אחרי ארוחת ערב ופעילות, המורה לשל"ח ביצע בדיקת נוכחות,
כמובן שאם מישהו יחסר זה מוקי, כל הלילה חיפשו אותו, משטרה, מסוקים ויחידות חילוץ מהאזור,
כלום, אין זכר מוקי.
יצאה משלחת של מורים לבית הוריו של רובי לספר להם על התעלומה, שעה ארבע בבוקר
נקישות בדלת ומי פותח את הדלת?מוקי! התגעגעתם אלי?
בשלב הזה מוקי נזרק מבית ספר והעביר את כיתה י"ב בעבודה בקיבוץ.
בצבא הוא שירת בדובדבן ואפילו היה מצטיין הנשיא, הוא עשה סוויץ' ואמר "גמרתי עם השטויות"
עכשיו אני בנאדם חדש, גם בשירות הצבאי לא חסרו לו הרפתקאות וזיכרונות לספר לנכדים.
באחת מהפעילויות המבצעיות בבית ג'אלה בניסיון ללכוד מבצע פיגוע, נקלע הכוח למארב
והחלו חילופי ירי, בשלב מסוים ניתנה הוראה לנסיגה והכוח התקפל חזרה לשטחנו,
כשפרקו מהרכב גילו לתדהמתם שמוקי חסר, בו בזמן התקבלה התראה על ניסיון לפריצת מחסום,
אחרי שנוטרל הרכב ע"י ירי לגלגלים נפתחה הדלת ויצא ממנה מוקי כשעשרות קני רובה מכוונים לעברו,
מוקי בשיא האדישות צעד לאחורי הרכב, פתח את תא המטען ושלף ממנו את המבוקש.
עם חיוך מרוח על הפנים הוא שאל "התגעגעתם"?
זה מוקי שלי, עכשיו אפשר היה להגיד שאנחנו זוג, עד הצבא זה לא היה רציני,
היינו ילדים, אבל הקשר הלך והתחזק וככל שהמרחק והגעגוע התגברו ככה גם האהבה!
אבל למוקי היו תכניות גדולות ליום שאחרי השחרור.
מוקי תכנן לנסוע למזרח וכמה שיותר מהר.
הוא גם אמר לי "אל תצפי לטלפון, אני אוהב אותך אבל אני נוסע בשביל להתנתק"
וכך היה, שבוע לאחר השחרור מוקי כבר היה על המטוס לתאילנד.
נקרעתי מצד אחד אבל כיבדתי את הרצון שלו מצד שני.
אני המשכתי בשגרת יומי בלימודים במכללה והשתדלתי לא לחשוב על בדידותי יותר מידי.
באחד הימים כחודש אחרי שמוקי נסע הייתי בספריה ושמעתי כל מיני דיבורים
על משהו בתאילנד, הרגשתי צורך להתערב ושאלתי על מה מדובר...
"לא שמעת, היה צונמי בחופי תאילנד"....
צונמי? בסדר, כמה גרוע זה כבר יכול להיות חשבתי לעצמי,
האמת שלא היה לי מושג מה זה צונמי...
מאוחר יותר בחדשות ראיתי במו עיני מה זה הסיוט הזה.
עד מהרה נאספנו משפחה וחברים וחיכינו לעדכונים ממשרד החוץ אבל לא היה כלום,
אף אחד לא ידע לענות לנו על השאלות.
רצינו לנסוע לשם לחפש אותו במרפאות השדה שנפתחו, בבתי החולים,
האופציה של לחפש גופה לא הייתה בכלל על הפרק, לא רצינו להאמין!
הימים והשבועות עברו ולא נמצא זכר למוקי, כאילו בלע אותו הים.
לאחר כחודש הגיעו אנשי משרד החוץ בליווי רב שפסק שאין מנוס,
צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה!
לא הייתי מוכנה לזה,
צעקתי עליהם שיעופו מהבית ושיעזבו אותנו, אבל ההורים של מוקי הרימו ידיים,
בו במקום הם עשו קריעה וישבו שבעה על מוקי שלי.
לא יכולתי להישאר שם, "אין מצב שאני יושבת עליך שבעה" אמרתי תוך
שאני מביטה בתמונה של מוקי שחייך אליי...
"יאללה מוקי, צא כבר מהמחבוא" אמרתי בכל פעם מחדש, "הרי זה לא יכול להיות
שאתה נכנעת ככה בלי מאבק".
האבל הכניע אותי.
הפסקתי ללמוד וניסיתי לעבוד, לא הצלחתי להתרכז בכלום, לא לישון, לא לאכול.
הייתי צל של עצמי.
באזכרת השנה למוקי, אמא שלי ואמא של מוקי תפסו אותי ואמרו לי "שני מותק,
את עוד צעירה, קחי פסק זמן, סעי לטייל, תנקי את הראש"
"רעיון לא רע" אמרתי לעצמי, באותו יום קניתי כרטיס לתאילנד ושבועיים אחר כך
טסתי למה שהבנתי מאוחר יותר כחיפושים אחרי מוקי
לקחתי איתי ספר לטיולים מומלצים ומקומות להתאכסן בתאילנד.
מצאתי את עצמי עושה טרקים כמו שלא האמנתי בחיים שאעשה.
אספתי שותפים לדרך, ישנו בחושות ובמוטלים שמיועדים לטיילים כמונו.
באחד הטרקים שעשיתי הגעתי באור אחרון לכפר קטן,
לא האמנתי שאמצא שם מקום לשים את הראש
ובניתי על זה שמישהו מהמקומיים כבר יזמין אותי ללינה ואיזו ארוחה קלה.
כשדיברתי עם אחד התושבים לגבי לינה הוא הפנה אותי למבנה שנמצא במרכז
הכפר שבו מתאכסנים מטיילים או סתם נפגשים שם על הדרך לשתות משהו ולהעביר חוויות,
הלכתי למרכז הכפר, עמד שם מבנה שנראה כמו כנסיה
ומעל הדלת תלוי שלט מגולף בעץ עם כיתוב בעברית "התגעגעתם?"....
מאיפה השם מוקי אתם בטח שואלים? זה מסוג הדברים שקורים בקיבוץ,
מישהו מתחיל לקרוא לך באיזה שם הזוי בגלל איזו שטות ומזל טוב,
זה מה שיהיה רשום על המצבה ביום מן הימים...
מוקי היה ילד לא סטנדרטי, תמיד הלך נגד הזרם, תמיד הלך עם האמת שלו.
לא היה שיעור שאותו סיים בתוך הכיתה,
כשלי היה מסתיים יום הלימודים מוקדם יותר משלו היינו קובעים,
מוקי היה מנצל רגע של חוסר ערנות של המורה וקופץ החוצה מהחלון...
בטיול שנתי של כיתה י"א טיילנו בנגב ולנו במצפה רמון באוהלים,
כשהגיעה שעת כיבוי אורות אחרי ארוחת ערב ופעילות, המורה לשל"ח ביצע בדיקת נוכחות,
כמובן שאם מישהו יחסר זה מוקי, כל הלילה חיפשו אותו, משטרה, מסוקים ויחידות חילוץ מהאזור,
כלום, אין זכר מוקי.
יצאה משלחת של מורים לבית הוריו של רובי לספר להם על התעלומה, שעה ארבע בבוקר
נקישות בדלת ומי פותח את הדלת?מוקי! התגעגעתם אלי?
בשלב הזה מוקי נזרק מבית ספר והעביר את כיתה י"ב בעבודה בקיבוץ.
בצבא הוא שירת בדובדבן ואפילו היה מצטיין הנשיא, הוא עשה סוויץ' ואמר "גמרתי עם השטויות"
עכשיו אני בנאדם חדש, גם בשירות הצבאי לא חסרו לו הרפתקאות וזיכרונות לספר לנכדים.
באחת מהפעילויות המבצעיות בבית ג'אלה בניסיון ללכוד מבצע פיגוע, נקלע הכוח למארב
והחלו חילופי ירי, בשלב מסוים ניתנה הוראה לנסיגה והכוח התקפל חזרה לשטחנו,
כשפרקו מהרכב גילו לתדהמתם שמוקי חסר, בו בזמן התקבלה התראה על ניסיון לפריצת מחסום,
אחרי שנוטרל הרכב ע"י ירי לגלגלים נפתחה הדלת ויצא ממנה מוקי כשעשרות קני רובה מכוונים לעברו,
מוקי בשיא האדישות צעד לאחורי הרכב, פתח את תא המטען ושלף ממנו את המבוקש.
עם חיוך מרוח על הפנים הוא שאל "התגעגעתם"?
זה מוקי שלי, עכשיו אפשר היה להגיד שאנחנו זוג, עד הצבא זה לא היה רציני,
היינו ילדים, אבל הקשר הלך והתחזק וככל שהמרחק והגעגוע התגברו ככה גם האהבה!
אבל למוקי היו תכניות גדולות ליום שאחרי השחרור.
מוקי תכנן לנסוע למזרח וכמה שיותר מהר.
הוא גם אמר לי "אל תצפי לטלפון, אני אוהב אותך אבל אני נוסע בשביל להתנתק"
וכך היה, שבוע לאחר השחרור מוקי כבר היה על המטוס לתאילנד.
נקרעתי מצד אחד אבל כיבדתי את הרצון שלו מצד שני.
אני המשכתי בשגרת יומי בלימודים במכללה והשתדלתי לא לחשוב על בדידותי יותר מידי.
באחד הימים כחודש אחרי שמוקי נסע הייתי בספריה ושמעתי כל מיני דיבורים
על משהו בתאילנד, הרגשתי צורך להתערב ושאלתי על מה מדובר...
"לא שמעת, היה צונמי בחופי תאילנד"....
צונמי? בסדר, כמה גרוע זה כבר יכול להיות חשבתי לעצמי,
האמת שלא היה לי מושג מה זה צונמי...
מאוחר יותר בחדשות ראיתי במו עיני מה זה הסיוט הזה.
עד מהרה נאספנו משפחה וחברים וחיכינו לעדכונים ממשרד החוץ אבל לא היה כלום,
אף אחד לא ידע לענות לנו על השאלות.
רצינו לנסוע לשם לחפש אותו במרפאות השדה שנפתחו, בבתי החולים,
האופציה של לחפש גופה לא הייתה בכלל על הפרק, לא רצינו להאמין!
הימים והשבועות עברו ולא נמצא זכר למוקי, כאילו בלע אותו הים.
לאחר כחודש הגיעו אנשי משרד החוץ בליווי רב שפסק שאין מנוס,
צריך לעשות קריעה ולשבת שבעה!
לא הייתי מוכנה לזה,
צעקתי עליהם שיעופו מהבית ושיעזבו אותנו, אבל ההורים של מוקי הרימו ידיים,
בו במקום הם עשו קריעה וישבו שבעה על מוקי שלי.
לא יכולתי להישאר שם, "אין מצב שאני יושבת עליך שבעה" אמרתי תוך
שאני מביטה בתמונה של מוקי שחייך אליי...
"יאללה מוקי, צא כבר מהמחבוא" אמרתי בכל פעם מחדש, "הרי זה לא יכול להיות
שאתה נכנעת ככה בלי מאבק".
האבל הכניע אותי.
הפסקתי ללמוד וניסיתי לעבוד, לא הצלחתי להתרכז בכלום, לא לישון, לא לאכול.
הייתי צל של עצמי.
באזכרת השנה למוקי, אמא שלי ואמא של מוקי תפסו אותי ואמרו לי "שני מותק,
את עוד צעירה, קחי פסק זמן, סעי לטייל, תנקי את הראש"
"רעיון לא רע" אמרתי לעצמי, באותו יום קניתי כרטיס לתאילנד ושבועיים אחר כך
טסתי למה שהבנתי מאוחר יותר כחיפושים אחרי מוקי
לקחתי איתי ספר לטיולים מומלצים ומקומות להתאכסן בתאילנד.
מצאתי את עצמי עושה טרקים כמו שלא האמנתי בחיים שאעשה.
אספתי שותפים לדרך, ישנו בחושות ובמוטלים שמיועדים לטיילים כמונו.
באחד הטרקים שעשיתי הגעתי באור אחרון לכפר קטן,
לא האמנתי שאמצא שם מקום לשים את הראש
ובניתי על זה שמישהו מהמקומיים כבר יזמין אותי ללינה ואיזו ארוחה קלה.
כשדיברתי עם אחד התושבים לגבי לינה הוא הפנה אותי למבנה שנמצא במרכז
הכפר שבו מתאכסנים מטיילים או סתם נפגשים שם על הדרך לשתות משהו ולהעביר חוויות,
הלכתי למרכז הכפר, עמד שם מבנה שנראה כמו כנסיה
ומעל הדלת תלוי שלט מגולף בעץ עם כיתוב בעברית "התגעגעתם?"....
